ראשית דברים
מעשה דור הפלגה לא נתפרש
בדברים הבאים אבקש לעסוק בעניינם של בני דור הפלגה כפי שמוזכר בפרק יא מספר בראשית.[1] נעיין בקורותיהם המתוארות במקרא (יא, א-ד):
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ.
מיד לאחר הצגת שבעים אומות העולם צאצאיות נח בפרק י, מתוארים בני דור הפלגה כדוברים "שָׂפָה אֶחָת", ורש"י במקום מסביר כי מדובר בלשון הקודש. גם "בעל הטורים" מציין זאת ומוסיף כי "שָׂפָה אֶחָת" עולה בגימטריה ל"לשון הקדש". מתברר כי מיום בריאת העולם נשארה לשון הקודש, הלשון בה ברא הקב"ה את העולם (בראשית רבא לא, ח; רש"י ב, כג ד"ה "לזאת יקרא"), שפת הדיבור היחידה בשימוש האדם.
בין הדורות שקדמו לדור הפלגה מפורסם דור המבול, וזאת לא בשל נסיבות חיוביות, אם לשפוט על פי חטאיו המפורשים בתורה. בשני פסוקים עוקבים בסיפור דור המבול מוזכר השורש שח"ת שלוש פעמים בהטיות שונות, המתארות פעולה אנושית של השחתת האדם את דרכיו ואת הארץ עליה הוא יושב: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (ו, יא-יג). תגובת הקב"ה, "הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (שם, יג), הינה מקבילה לפעולת ההשחתה האנושית, המצטרפת לכך ש"רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (שם, ה), וכן לכך שהאדם מילא את הארץ חמס.
והנה, דור הפלגה האחוּד בשפתו אחז בכלי חשוב ביותר ליצירת חברה מתוקנת, מפותחת ומתקדמת. ואם לא די בזאת, ממשיך הכתוב: "וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם"! כך, בקיבוץ אחד, יכלו לשבת כל בני דור הפלגה צאצאי "ניצולי" המבול שתואר אך פרקים ספורים קודם לכן, ולהגות בתורת החברה המתוקנת; ליצור תמונה אנושית שאין בה מקום לגזל ולשנאת חינם, תמונה המנוגדת למעשי אבות אבותיהם שגרמו למותם. באופן כזה, גם כשהריבוי הטבעי יחל לתת אותותיו, ובאופן מוכרח תאלצנה קבוצות לעזוב את הכלל ולנדוד לאזורים אחרים, הרי שיהיו בידיהם כללי התנהגות וסדרי עולם שיישמרו וישרתו אותם גם במקום המגורים החדש. אלא שאת החלום קוטע כבאבחת חרב עניין חדש. דור הפלגה על שבעים אומותיו מחליט לבנות עיר ובה מגדל שראשו מגיע השמימה. הקב"ה יורד לארץ לצפות בעיר ובמגדל ומחליט לפזר את דור הפלגה על פני כל העולם ולבלבל את שפתם.
הובא במדרש: "מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש" (ב"ר לח, ו).[2] מובן מדוע הקב"ה הטיל על דור המבול את עונש הכליה החמור כל כך, שכן איזו זכות קיום עומדת לחברה דורסנית המושתתת על חוסר כבוד בסיסי, על אי צדק ועל היפוך של כל סדרי החובות והזכויות שישנן בין אדם לחברו? אמנם, כל שאנו יודעים על דור הפלגה הוא מקבץ של עובדות שלא מעידות על תנועה אנושית שלילית בהכרח, ואולי אף להיפך – מציגות תמונה אנושית יפה. העובדה שהארץ הייתה שפה אחת ודברים אחדים והעובדה שהם רצו לבנות מגדל ועיר – הן כשלעצמן אינן מגדירות את בני דור הפלגה כאנשי חטא. שלא כבסיפור בני דור המבול, בסיפור זה רק תגובתו של ה' היא המלמדת אותנו כי היה פגם במעשיהם.
בהסבר חטאם של בני דור הפלגה, שהכתוב סתם מלפרשו, אכן מצאנו פירושים שונים בדברי הפרשנים. כהקדמה לבירור חטאם של בני דור הפלגה נפשט מעט יותר את השאלה המסתתרת ביסוד הבירור, ונגדיר את הדברים כך: הקשר שבין שני חלקי המשוואה הינו קשר של סיבה ותוצאה – דהיינו, דור הפלגה בנה מגדל ולכן ריבונו של עולם עשה את שעשה. אולם, יש לברר מהו האופי שנושאת המשוואה. כלומר, מהו המניע לבניית המגדל, וממילא – איזה "הלך רוח" מלווה את החלטת הקב"ה לפזר את בני האדם ולבלבל את שפתם?
בניית המגדל כחטא
בפירושו לפסוק א, מציע רש"י שני הסברים בסוגיה, ומשניהם עולה מסקנה אחת: הקב"ה כעס על בני דור הפלגה החטּאים והענישם. נעיין בהסבר הראשון: "באו בעצה אחת ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה, ד"א על יחידו של עולם". דבריו אלה מבוססים על מדרש (ב"ר לח, ו) הקובע כי חטאם של בני דור הפלגה היה ברצון למרוד בריבונו של עולם. הם התמרמרו על היות הקב"ה שוכן במרום בטענה ש"לא כל הימנו", ומדוע נשב אנו בארץ למטה?! על כן החליטו לעשות דמות עבודת כוכבים, ולהניחה קרוב ככל האפשר לשמים. יש לציין כי בעוד המדרש כתב שדמות עבודת הכוכבים היא שתילחם להם בקב"ה, רש"י ביאר שהם יעשו זאת בעצמם.
גם מהמשך פירושו של רש"י לצמד המילים "בְּנֵי הָאָדָם", משמע שבני דור הפלגה חטאו במרידה, אם כי הפעם היא מוזכרת כנובעת מכפיות טובה:
אלא בני מי? שמא בני חמורים וגמלים? אלא בני אדם הראשון שכפה את הטובה ואמר "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי" (ג, יב). אף אלו כפרו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול.
רש"י השווה את בני דור הפלגה לאדם הראשון, וגם בפירוש זה הסתמך על מדרש אגדה (שם, ט). על פי המדרש, כמו אדם הראשון גם אלו חטאו בכפיות טובה. אדם הראשון דרש אישה שתעמוד לצידו, אך בהזדמנות הראשונה שנקרתה לפניו האשימהּ בחטא; בני דור הפלגה רצו להילחם בריבונו של עולם, לאחר שהוא חס עליהם ו"מִלטם מן המבול".
האברבנאל מציג צד נוסף של מרידה בחטאם של בני דור הפלגה. לשיטתו הייתה במעשיהם בריחה מהטבעיות אל המלאכותיות, שכל מהותה אומרת מרידה בקב"ה. באופן הנורמאלי, הקב"ה מנהיג את העולם, מחדש בו ובורא בו, והאדם מושפע ומקבל ממנו. המעבר משימוש בחומרי יסוד טבעיים ליצירת חומרי בניין מלאכותיים, מעיד על שאיפה להתעלות מעל לבורא האמתי והבלעדי בעולם.[3]
כאמור, בדברי רש"י מצאנו שני הסברים לחטא דור הפלגה, והרי הסברו השני: "ד"א וּדְבָרִים אֲחָדִים, אמרו אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול בואו ונעשה לו סמוכות". לפי הסבר זה, המבוסס גם הוא על מדרש (ב"ר לח, ו), הרי שחטאם של בני דור הפלגה היה חוסר ביטחון בה' וחששם שמא יתמוטט הרקיע. על דבריו מוסיף רש"י: "כשם שעשה בימי המבול", כל זאת על אף שהקב"ה כבר הבטיח באופן שאינו משתמע לשני פנים כי לא יהיה מבול נוסף, תוך שהוא משתמש שבע פעמים במילה "ברית" (ט, ח-יז).
דברים קשים לא פחות מדבריו של רש"י ניתן למצוא אצל מפרשים אחרים. כך לדוגמא, ר' אברהם אבן עזרא (יא, ד) דוחה את האפשרויות שהציע רש"י, שכן "בוני המגדל לא היו טפשים שיחשבו לעלות אל השמים, גם לא פחדו מהמבול, כי נח ובניו שנשבע להם השם שם היו, וכלם סרים אל משמעתם, כי בניהם היו", ולשיטתו הייתה בבניית המגדל שאיפה לכבוד אישי וגילוי של מידת הגאווה, שרצו "לבנות מגדל גבוה להיות להם לאות ולשם ולתהלה לדעת מקום העיר לההולכים חוצה כרועי המקנה, גם יעמוד שמם אחריהם כל ימי המגדל".
כמוהו גם ה"כלי יקר" תולה את המניע לבניית המגדל במידת הגאווה ובשאיפה לעשיית שם. לדבריו, אילו לא היו אומרים "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" אפשר שמעשיהם היו מתפרשים כחיוביים, ואף "היו באים עד תכלית השלום מצד מגדל זה". אמנם במילים אלה "גילו כל מזימות לבבם כי כוונתם שיצא שמם בעולם ויקראו בשמותם עלי אדמות אנשי המעלה".
הגמרא בסנהדרין (קט, א) עוסקת בחטא מגדל בבל, וכך מבואר בה:
אמר רבי ירמיה בר אלעזר: נחלקו לג' כיתות, אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודת כוכבים, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה. תניא, רבי נתן אומר: כולם לשם עבודת כוכבים נתכוונו, כתיב הכא: "נַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם", וכתיב התם: "וְשֵׁם אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ" (שמות כג, יג), מה להלן עבודת כוכבים – אף כאן עבודת כוכבים.
למעשה, כל החטאים שהוזכרו קשורים זה בזה. הגאווה מביאה את האדם להאמין שביכולתו למרוד בבורא העולם, וכך גם חוסר האמונה בקב"ה מביא את האדם לקבל על עצמו אל אחר, וזה עצמו מרידה בקב"ה. וכל אלה, אומר ר' נתן, כולם לשם עבודה זרה נתכוונו.
אם לא די בכל ההצעות השונות של הפרשנים לחטא בני דור הפלגה, הרי שבפירושו להמשך הפרשייה מלמד עליהם רש"י את הפסוק מספר משלי "מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ" (י, כד). הקב"ה הביא עליהם את שחששו שיקרה; הם אמרו "פֶּן נָפוּץ", ולבסוף אכן "וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (י, ח). בנוסף, קובע רש"י שפסוק ט בפרשייה "לִמד שאין להם חלק לעולם הבא".
אם כן, מצאנו שיטות הסוברות כי המניע של בני דור הפלגה לבניית המגדל היה אי קבלתם את מרותו של ריבונו של עולם ורצונם למרוד בו, או חוסר אמונה וכפירה בו. כל אלה משימים את בני הדור ההוא תחת הכותרת של רשעים כפויי טובה שאין להם חלק לעולם הבא. ממילא, התגובה המיידית של ריבונו של עולם מוּנעת מהרצון, כביכול, להשיב להם מידה תחת מידה, ומלווה באף ובחמה ובקצף גדול.
לצד השיטות השונות שעולות מדברי הפרשנים להבנת חטא דור הפלגה, בל נשכח שכל המידע שמספקת לנו התורה ביחס למניע לבניית העיר והמגדל הוא הפסוק "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ"! בפשט, עניין הגאווה יכול להיכנס תחת הרצון לעשיית "שֵׁם" לעצמם; ובכל זאת, הכפירה וכפיות הטובה אינם הסבר מוכרח, גם אם אפשרי, למילים אלה.[4]
כמו כן, אם חששו שמא יפוצו על פני כל הארץ, לא ברור מה פתרון מצאו להם בבניית מגדל שמשמש לעבודה זרה או למרידה בה'. וכי יש בכך על מנת למנוע את הפצתם לארבע רוחות הארץ? בנוסף, לא ברור מה מבטאת תגובת ה'. כיצד הפצתם על פני כל הארץ תמנע עבודה זרה, תדכא את הרצון למרוד או תהפוך גאוותנים לענוותנים? ובמיוחד, מתעצמת השאלה ביחס לעניין בלילת השפות, כיצד זו תועיל לכל אלו?[5] ומעל לכל – אם המגדל בפני עצמו מייצג את החטא, מדוע לא מתאר הכתוב את הריסתו על ידי ה'?[6]
על כן אשאל: האם ההסברים שהוצגו לעיל הינם הסברים בלעדיים? האם בניית המגדל אכן מוכרחת להתפרש כחטא? או לפחות, האם היא חייבת להתפרש כחטא חמור עד כדי כך? והאם מוכרחים לומר שבלבול השפה והפיזור הינם עונש?
כוונתך אינה רצויה ומעשיך אינם רצויים
אחד מהיסודות החשובים בעבודת ה' עליהם מושתת ספר הכוזרי לריה"ל, הוא שלעתים "שורש האמונה הוא שורש המרי" (א, עח). פעמים שדבר הנראה בעיני בשר כמעשה הנכון ביותר ואף הרצוי בעיני האל, מתברר כשגוי, ואף עשוי להוות ביטוי לחוסר הבנה מוחלט של מטרת האדם בעולמו.
בשנים האחרונות פורסמו הצעות שונות ומעניינות להבנת פרשיית מגדל בבל המשתדלות להיצמד לפשט העולה מן הכתובים. בין הבנות אלה יש שאינן רואות בבניית המגדל חטא מובהק, אלא מעשה הנובע מהבנה לא נכונה של הרצון הא-להי, או מהתעלמות ממנו. היו שהסבירו שלמרות הבטחת הקב"ה שלא להביא עוד מבול על הארץ, חיו בני דור הפלגה תחת החשש התמידי מפני כליון. כל הרגשות הפחד הועברו אל דורות צאצאי המבול, וליוו אותם. להסברם, פיזורם של בוני המגדל הינו תגובה להתמקדותם בפן אחד של היצירה, בעוד דורם נועד לפתח את העולם כולו. ברצונם להנציח את אבותיהם ולבנות להם מציבה, התעלמו לחלוטין מהצורך ומהחובה לקדם את העולם, כפי שחייב בכך כל דור. כך מתבררת הפצתם כאמצעי לפיתוח העולם במחוזותיו השונים, בהתאם לצרכים השונים שמתגלים בכל מקום.[7] יש מי שראה בסיפור דור הפלגה ביטוי לסכנה שישנה בייחוס האדם כוח רב לעצמו, דברים הנכונים ביתר שאת בעידן של התפתחות טכנולוגית, ואף כשהכוח אינו מופנה לחטא.[8]
שפה אחת ודברים אחדים
בשלב זה אבקש להציג פרשנות הגותית אשר עולה ממעשה בני דור הפלגה, כפי שמתנגן מבין השיטין של פסוקי המקרא. פן זה רלוונטי לימינו עד מאד, ויסודו בפירושו של אור החיים הקדוש לפרשיית בניית המגדל, הנסמך על מילות הפסוק "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". בדבריי אבקש להצביע על כיוון משמעותי בעבודת ה' הפרטית של כל אחד ואחד הניתן ליישום בחיינו הפרטיים, איש איש לפי נטיית נפשו.
רצו שיהיו כולם מקובצים במקום אחד
ר' חיים בן עטר, האור החיים הקדוש, פירש את הפסוקים באופן שונה, ואולי מתבקש יותר על פי פשט הכתוב. נעיין בדבריו:
"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". רצו שיהיו כולם מקֻבצים במקום אחד ולא יתפזרו אנה ואנה ושיהיה מקום אחד ישוב דוקא ולזה בנו העיר להם פרוש עיר אחת לכולם, ולחששת שמא יתפזרו באורך העולם וילך אחד מהם אנה ואנה עשו המגדל להיות להם לסימן שזהו מקומם אשר נקרא שמם עליו, וגם להכיר המקום מרחוק אשר יהיה שם ובֹא יבֹא לאות המגדל, וזהו אומרו "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ", שלא רצו להיותם נפזרים וכלים זעיר שם זעיר שם. ולזה אמר ה' כי הדבר הזה איננו נכון בעיניו והוא דבר שיכולים להשיגו להיותם בעלי בחירה ורצון במעשה הגשמי, ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם שאז בהכרח יהיו נפרדים וכל אחד יבקש לו מקום וזה שאמר הכתוב "וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (יא, ט), וזה הוא עד נאמן לפירושנו שכונת ה' שיהיו ממלאים כל העולם ובזה נעשה שליש העולם ישוב לסיבה נודעת לו יתברך שמו.
אוה"ח כותב כי בני דור הפלגה רצו להיות כולם מקובצים במקום אחד. הם חששו להתפזר, וביקשו מקום אחד שאליו הם ירגישו שייכות. את המקום הזה הם יוכלו לזהות מכל מקום בעולם, באשר הוא יסומן במגדל הענק שראשו מגיע עד לשמיים. זהו פשט הפסוק "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ".[9] כגון זה כתב גם הרד"ק בביאור המילים "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם":
כלומר אם יהיה לנו מקום גבוה בזאת העיר יהיה שם לכל אחד ממנו, שאם יצא חוץ מגבול העיר יזכור את העיר וישוב אליה או יזכיר אחד לחברו מהיוצאים וישובו אליה. כי אם לא נעשה כן אולי נפוץ על פני כל הארץ, ישכחו היוצאים ממנה את החברה וישארו במקום לכתם, מי במזרח ומי במערב מי בצפון ומי בדרום ונהיה נפוצים זה בכה וזה בכה וחברותינו תתפזר.
לכאורה, פירושים אלו של אוה"ח והרד"ק מתארים אחדות ולכידות חברתית. כולם דוברים אותה השפה ודואגים להישאר אחד על יד השני. ייתכן שהדבר נובע מלמידה מטעויות העבר, ומחזרה מהגזל ומשנאת החינם שרווחו בימים שקדמו למבול. אפשר כי למדו לכבד האחד את השני, לדאוג זה לזה, ולשמור על ערבות הדדית. אם כך, מדוע רצה הקב"ה למנוע את בניית המגדל ולבלבל את שפתם? תשובה לשאלה זו, תענה גם על השאלה בה פתחנו: מה האופי שנושאת תגובת הקב"ה, האמנם מדובר במידה כנגד מידה? האמנם מדובר בענישה חריפה?
הרב דוד צבי הופמן הבין את תגובת הקב"ה לא כנובעת מתוך כעס, אלא דווקא כנובעת מאהבה לבני אותו הדור ולאנושות כולה, וזו לשונו בפירושו לספר בראשית (עמ' קפז):
אלמלא היה הוא יתברך גם מחנכו ומצילו של המין האנושי, לא היה שם לב אל פעילות אוילית ומרקיעה שחקים זו… ה' הנשגב שוכן שמים יורד ממרומיו, כדי להתבונן בבני האדם ולשים עין על פעילותם… כי בכל התערבות מאת ה' בגורלם של בני האדם יש משום ירידה מחודשת, ירידה מתוך אהבה.
דברי הרד"צ הופמן מעצימים השאלה, מדוע בחר הקב"ה להפיצם על פני כל הארץ? מה הייתה הבעייתיות במעשם?
מפרשים שונים,[10] וביניהם גם אוה"ח, מסבירים כי הקב"ה הפיצם מפני שהתגודדות זו נוגדת ציווי אחר של הקב"ה: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (א, כח). הקב"ה רוצה שבני האדם יתפרסו על פני העולם כולו וימלאו את הארץ כולה. הוא אינו חפץ בהתאגדות מסוג שכזה. על פי הסברו של אוה"ח, לא מן ההכרח שבני הדור ההוא פעלו מרצונות שליליים, אלא שרצונותיהם נגדו את המחשבה הא-להית. אי לכך, מבחינת התוצאה קשה להגיד שתגובת הקב"ה הינה עונש על חטא, מפני שחטא מכוון לא היה כאן, וגם אם כן מדובר בחטא, קטן הוא בהרבה מחטאי הכפירה, הגאווה והמרידה עליהם דיברו פרשנים אחרים. לכל היותר התוצאה היא התקדמות מהירה מדי של תהליך שצריך היה להתרחש באופן טבעי על ידי בני האדם, ובמקום זאת הסתיים ברגע אחד על ידי הקב"ה שהביא את העולם למצב בו הוא חפץ מלכתחילה.
אך תשובה זו מעוררת שאלה חדשה: מפני מה חפץ הקב"ה ב"מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ"?
רבת משמעות היא האות יו"ד הקטנה, המבדילה בין ה"אחדות" ל"אחידות". אחדות משמעותה הסכמה רחבה על ערכים בסיסיים ונכונות לשיתוף פעולה גם לנוכח שוני בתכונות אופי וחילוקי דעות ביחס לאי אלו פרטים. אין הפרטים המרכיבים את הקבוצה האחדותית נדרשים לוותר על עצמותם האישית והמיוחדת בעלת הגוון הייחודי. אחידות, בהגדרתה המילונית הינה הרחבה והעמקה של מושג האחדות גם לפרטים בהם האחדות עצמה מאפשרת שוני בין הפרטים: "אחדות בצורה, במגמה או בתוכן" (אבן שושן, מהד' תשכ"ו). האחידות דורסנית ותובעת הסכמה מוחלטת בכל התחומים, היא מבטלת את יכולתו של הפרט לקבוע בעצמו את מגמת חייו. כמו תלבושת אחידה, כך גם בחברה האחידה, לכולם אותם הכפתורים ואותו הצווארון, כולם נדרשים לחשוב באופן זהה ולקבל ללא סייג את מרות הסמכות הכללית.
נדמה שהקב"ה דאג לכל אדם ואדם מבני דור הפלגה. הפצתם על פני כל הארץ והרחקתם מהמגדל, מנעה את הלכידות האחידה שהוא יצר. אולי העיקשות הזו לחיות בעיר אחת, כשהמגדל עומד תדיר לנגד העיניים, הינה חטא כלפי האדם לא פחות מאשר הוא כלפי שמיא. האדם מעצב את זהותו ואת אישיותו באמצעות בחירותיו היומיומיות והמרחבים הפרושים לפניו. עצמיותו עשויה להתבטא באופן מלא רק עם קיום הדרישה "מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ", כאשר אין שייכות של כל האנושות למקום אחד בלבד. רק כך ימצא כל אחד את מקומו בעולם שאליו הוא מרגיש שייך, ובלשון האוה"ח: "יבקש לו מקום".
עוד מצינו במדרש עד היכן יכולים להגיע הדברים כאשר האחידות מבטלת את ערך הפרט ומשבשת את כל סדרי העדיפויות. כאשר המטרה הכללית, של בניית המגדל במקרה זה, באה על חשבון האדם הפרטי ומתעלמת מקיומו: "ואם נפל אדם ומת לא היו שמים את ליבם עליו. ואם נפלה לבנה אחת היו יושבין ובוכין ואומרין, אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה" (פרקי דר' אליעזר, כד).
כך גם באשר לבלבול השפה, במובן העמוק של המילה. אדם מתייחד במחשבותיו, ביצירתו, באוצר המילים המיוחד לו, בתחומי העניין השמורים לו, ובדרך הדיבור שלו. ללא המיוחדוּת הזו אובדות אישיותו של האדם והווייתו. אך טבעי הוא שתרבות הדיבור ורמת השיח משתנות מחברה אחת לאחרת.[11] אם להרחיב את היריעה לתחומי עניין נוספים, אולי אפשר לומר שלא בכדי התפתח התלמוד דווקא בבבל. "עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ" (יא, ט). הלא הגמרא כולה מורכבת ממחלוקות ומהבנות שונות, הנובעות מהשקפות עולם שונות ומקריאת המשנה באופן ייחודי לכל אמורא. כל חיינו מיוסדים על בלילת השפות. מה היה מתרחש אילו כל האמוראים היו מדברים "שפה" אחת?
בעולם אחיד ושוויוני מבחינה "שפתית" ותרבותית, בעולם שכל יושביו חונים מול מגדל אחד, אין מקום לדיונים, אין מקום לריבוי דעות, אין שיחות עמוקות, אין מרחב ואין טעם לחשיבה רצינית, שהרי כולם חושבים באותו האופן. היכולת לחדש בעולם, היצירתיות, ההתפתחות והתמורה; כולן נובעות מריבוי השפות. הדברים נכונים הן ביחס לעולם המעשה והן ביחס לעולם המחשבה, בחול ובקודש. מאמר חז"ל "שבעים פנים לתורה" אינו תיאור עובדתי גרידא. הוא נושא תביעה משמעותית, וקורא בקול גדול לכל אחד מאיתנו לפרות ולרבות, לחשוב בצורה חדשה ולתרום את המיוחד לו לאחדות הכללית.
[1] לאורך המאמר, הפנייה סתמית לפסוקים ולדברי הפרשנים הינה לספר בראשית.
[2] על מנת להעמיד דברים על דיוקם, אציין כי ביחס לבני דור המבול אומר המדרש: "אלו רבים על אלו בחימוס ממון ואלו רבים על אלו בחימוס דברים עד שנתחתם גזר דינם. ולפי שהיו שטופים בגזל נמוחו מן העולם" (ב"ר לא, ד). וכן: "אמר ר' לוי: חמס זה עבודת כוכבים, חמס זה גלוי עריות, חמס זה שפיכות דמים" (שם, ו). אמנם, אין במדרשים אלו, אשר באו לבאר את חטאם של בני דור המבול, כדי לגרוע מהמדרש הקובע כי חטאם מפורש בכתוב. גם אם המילה "חמס" זוקקת את ביאורם של חז"ל, הרי היא כשלעצמה בוודאי מתארת חטא ואיננה ניתנת להתפרש באופן חיובי, ובמיוחד בהתאם להקשר בו היא מוזכרת – לצד תיאורי הלבבות הרעים ומעשי ההשחתה של בני דור המבול.
[3] ועיין במאמרו של אביאל אליצור, "אב המון גויים – סיפורי אברהם לאור דור המבול ודור הפלגה", בתוך: אסיף ג, עמ' 984, שהסביר בביאור האברבנאל כך: "לאחר שגילה האדם שהוא יכול ללוש את חומרי היסוד של המציאות וליצור מהם צורות חדשות לחלוטין, הוא מבקש לברוא עולם לעצמו. אחרי שהוא מתאהב באפשרות הזו, הוא רוצה להמשיך בה עוד ועוד, ולבנות עולם שלם מאפס, בלי התחשבות בגורמי הטבע. אפשר לבנות מגדל שיגיע לשמים, לפרוץ את הגבולות שהטבע הציב לנו – "ונעשה לנו שם". יש כאן, כפי שמתאר המדרש, מעין הכרזת מלחמה של האדם על העליונים, ערעור על סדר העולם שבו הא-להים הוא הבורא והאדם הוא נברא. יש כאן רצון לכבוש ולתפוס סדר את מקומו של האל, לברוא את עולמנו בעצמנו".
[4] אמנם, אמר לי הרב שי וינטר בשם הרב יובל שרלו שהשימוש במילה "שם" בצירוף המילה "לנו" מנוגד לשימוש במילה "שם" בצירוף שם ה', כפי שהשתמש בו אברהם אבינו (יב, ח: "ויקרא בשם ה'"), והוא מעיד על המרידה בריבונו של עולם ועל הכפירה בו. והוסיף, שהשאלה הגדולה של החיים היא מהי המטרה הראשית, ובעצם, מי במרכז, הרצון הא-להי או רצון האדם? נראה שאין מצב ניטראלי, שבו האדם אינו קורא כלל בְּשם. שימת האדם במרכז וחיים שמטרתם עשיית שם עצמי, הם עצמם חטא המרידה ברבש"ע.
עוד האיר עיני בפירוש המיוחד ויוצא הדופן הנמצא בפרקי דר' אליעזר פכ"ד: "ומאסו ארץ חמדה, שנאמר: 'ויהי בנסעם מקדם'. הלכו לארץ שנער ומצאו ארץ גדולה ורחבת ידים וכֻלה מישור וישבו שם, שנאמר: 'וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם'". לפי פירוש זה, חטאם היה במה שהעדיפו להתיישב בארץ שנער ומאסו בארץ ישראל, בדומה לחטאם של המרגלים בדור המדבר, עליהם נאמר: "וימאסו בארץ חמדה" (תהלים קו, כד). לפיכך, אפשר לראות את פרשת דור הפלגה כהקדמה ברורה להופעת אברהם אבינו בפרשת לך לך, אשר מתקן את שני העניינים הללו – יוצא בציווי ה' "אל הארץ אשר אראך" (יב, א), וקורא בשם ה'.
[5] עוד הוסיף להקשות אברהם קורמן (הבריאה והמבול, עמ' 254-255): כיצד ייתכן להסביר שבמעשיהם מדובר בחטא, והרי אברהם אבינו היה בן מ"ח שנה בזמן בניית המגדל, ולפי פרשנים שונים גם נח ושֵם היו שָם! וכי יעלה על הדעת שישתתפו במבצע כזה המנגד את הקב"ה, לפי כל אחת מהאפשרויות שהוצגו לעיל?
[6] אמנם בתלמוד הבבלי מתואר פירוק המגדל (סנהדרין קט, א): "אמר רבי יוחנן: מגדל, שליש נשרף שליש נבלע שליש קיים. אמר רב: אויר מגדל משכח", אך הדבר לא מוזכר בכתוב במפורש.
[7] משה טור-פז (קינלי) ואביעד פרידמן, "מגדל בבל – מרד או מצבה", בתוך: עלון שבות 139, עמ' 64-65: "גם אם אין הכרח בהנחה, שנח וזקני הדור השתתפו באופן פיזי ומנהיגותי בעצת מגדל בבל – רוחם בודאי שרתה שם… דרכו של בן אנוש להתמודד עם הנורא מכל – עם המוות, הינה קשה ומורכבת. קושי המוביל לרצון עז להנצחת עצמו; יצירת דבר שישאר אחריו גם לאחר לכתו אל עולם שאיש ממנו לא שב. אם אמורים הדברים בכל אדם, קל וחומר בדור שאחרי שואה שכזו, דור שאבותיו ומנהיגיו היו עצמם עדי ראייה לאסון".
[8] איתמר ניצן, "התפתחות חומרית מול תלות בה'", בתוך: עלון שבות 164. ניצן אינו מכחיש את האפשרות שבבבל היו גם גאווה ואליליות, ושאלה אף היו קשורים בבניית המגדל, אלא ש"התורה לא הזכירה את כל בעיות אלו מאחר שזה היה פוגע במסר העיקרי שהיא רוצה להעביר בסיפור – הדגשת הסכנה שבכוח האנושי ובמרחק מה' שהוא יוצר" (עמ' 184). ניצן מתייחס לתגובת הקב"ה למעשה בני דור הפלגה, כפי שעולה מן הכתוב, ומשליך ממנה על אופי מעשה בניית המגדל. וכך טוען ניצן במאמרו: "מאחר שאנשי דור הפלגה לא חטאו, הם לא קוללו כאדם הראשון ולא הושמדו כאנשי דור המבול, אלא רק נפגעה אחדותם ונגרע כחם" (שם).
[9] עיין בדברי האברבנאל שהקשה על דרך זו בהסבר הפרשייה.
[10] עיין למשל בפירוש הרשב"ם והרד"ק, לפיהם בני הדור חטאו במודע בכך שלא מילאו אחר הצו הא-להי. כך כתב הרשב"ם: "שצום הק' פרו ורבו ומלאו את הארץ, והם בחרו להם מקום לשבת שם ואמרו פן נפוץ". לעומת אלה, ראב"ע סובר שבני דור הפלגה טעו אך לא חטאו: "והשם לא יעץ כן, והם לא ידעו… והשם הפיצם, והוא טוב להם".
[11] דברים ברוח זו ניתן למצוא בפירוש הרש"ר הירש במקום: "הנה, הציבור המאורגן ניצל את כוחו לרעה. אוצר יקר הופקד בידיו: הפרט; והרי זה תפקיד הציבור לקרוא את הפרט בשם ה'; אך הציבור קרא רק בשם עצמו וביקש לשעבד את היחיד לשלטונו. אז קם היחיד ואמר: אינני מכיר בציבור, אני מכיר רק את עצמי. אמת, על ידי כך הוא קיצץ בנטיעות וכילה את הכרם אגב הקוצים; כך ניתק את עצמו מן המקור האלהי, שממנו כל מסורת של חכמה אנושית; סופו שיתנהג בסובייקטיביות גמורה ללא דרך וללא תכלית. אולם, רק דצנטרליזציה זו תביא גאולה לאדם. הסובייקטיביות הזאת, המכנה את הדברים לא כרצון הציבור, אלא כראות עיני היחיד, – היא היא היסוד החדש, אשר "בלל ה'", שהקב"ה עורר בהשקפת האדם כדי להביא התפוררות לשפה".