"מול המוות להוסיף חיים" – שיחה ליום הזיכרון

"בצדי הדרך מוטלים מתינו… בדרך אל העיר"

מתח אימננטי קיים תמיד בין יום הזיכרון ליום העצמאות, וקורא לנו להתבוננות. חז"ל באומנות מדרשם נגעו במתח משלים זה, ונקטו בביטוי שאין חריף ממנו:

משל למה הדבר דומה? לאב ובנו שהיו מהלכים בדרך, נתייגע הבן ואמר לאביו: אבא, היכן היא המדינה?! אמר לו: בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית קברות לפניך הרי המדינה קרובה לך!… (מדרש תהלים, כ)

זהו מדרש טראגי ובעל היגד עמוק; לא רק שהמוות הינו חלק בלתי נפרד מהחיים, אלא שמשמעות החיים עוברת דרך המוות. הגישה אל העיר עוברת דרך בית הקברות. לפעמים דווקא המפגש עם ההעדר, נוגע במשמעות הקיום, ומְמַשְמֵעַ את החיים. חז"ל מגלים לנו ברגישות שישנו ערך הגדול מעצם החיים, וכאומרים שאם אין משהו בשבילו כדאי למסור את הנפש, אפשר שגם החיים הפשוטים אינם ראויים לערכם. וכן להיפך, רק חברה שמוכנה לעמוד במסירות נפש על עקרונותיה, תזכה לחיים.

האם יום הזיכרון בולע את יום העצמאות?

יום הזיכרון ויום העצמאות שינו בשנים האחרונות את אופיים. יום הזיכרון הפך מיום בו מעלים על נס גבורה ומסירות נפש, ליום המתרכז בעיקר בסיפור הכאב הפרטי, בו נפרטים נימי עצב ותסכול, זיכרונות אישיים וגעגועים אל מה שהיה ולא ישוב עוד לעולם. ההתחברות העוצמתית אל הכאב והאובדן היא טבעית ופשוטה, ובזה מתגלה גודלה של הערבות הפנימית ביננו. וכי כיצד נשלים עם חיים צעירים ורעננים שנגדעו באיבם, הלא כ"כ עמוק הכאב על תקוות חיים שנגוזו, ושקיעתם של משפחות ששיכלו את כל היקר! אך עם כל הרגישות והשותפות הפנימית, יש לשים לב כי התרכזות דומיננטית מידי בממד הכאב הפרטי, במקום בגבורה ובמשמעות הכללית, בונה משהו אחר בתודעתנו ובחוויית החיים שלנו.

יתירה מכך, דומני שלא אטעה אם אומר, שעובדתית, יום הזיכרון תופס מקום משמעותי ומרכזי יותר מיום העצמאות! איני מתכוון רק לחשיפה ומיקוד הזרקורים התקשורתי, אלא גם ובעיקר לחוויית הנפש והתודעה הציבורית. גם במישור הנפשי נדמה שעיקר תשומת הלב ועוצמת הרגש של רבים מתוכנו מופנית ליום הזיכרון יותר מאשר ליום העצמאות.

נראה לי שמקורו של התהליך אותו אנו חווים נעוץ בשני מוקדים של שינוי מנטאלי חברתי המזינים זה את זה; מצד אחד אנו חיים בעולם שהופך יותר ויותר סובייקטיבי ואינדיבידואליסטי, ומצד שני ישנה עמימות מובנית באשר לחזון הערכי של עם ישראל בארצו בעולם בו מתעצמת התפיסה של קיומיות פרטית וחומרנית.

על כל פנים עין בוחנת יכולה לשים לב, ששינוי הלך רוח החברתי זה מעצים ומחריף את הניגוד בין שני הימים. כשני ימים בעלי משמעות לאומית, הם בהחלט יכולים להיתפס כמשלימים זה את זה, כאותו בית קברות בדרך אל העיר. אך בממד החווייתי האינדיבידואלי והחומרני הופך הניגוד להיות קשה מנשוא. הרי מה שעוזר לשאת את כאב ההעדר זו הידיעה שיום הזיכרון מוביל ליום העצמאות. אלא שכל זה בתנאי שהעצמאות אינה מתמצה בקיומיות הסובייקטיבית הפשוטה. מפני שאם החיים נגמרים בשדה הקרב אין יותר משמעות לעצם הקיום. אם כל מה שקיים זהו רק הקיום הפיזי, מה נשאר כאשר אני איני? אך אם מציאותנו הינה הרבה מעבר לקיומנו הפיזי, יש יכולת לשאת את הקשיים שבדרך, ואפילו לשאת אובדן למרות הצער והכאב.

יש הבדל עצום בין זיכרון פרטי והעצמת געגוע אל עבר שלא ישוב, לבין זיכרון לאומי של המסד עליו נבנה העתיד. התחושה הפנימית שכל אחד מאתנו בונה לבינה בבניין חי קיים ונצחי, נותנת משמעות רחבה ועמוקה יותר לקיומנו הכולל. רק באופן זה החיים שנגדעו ממשיכים לחיות בתוכנו ולהחיות אותנו לא כזיכרון סתמי ומופשט אלא ככוח בונה ומחיה.

הרב בתא הנהג של בנו

דוגמה מוחשית רבת עוצמה והוד שמעתי מהרב אלעזר נאה רבה של קשת, וכך סיפר: הדבר אירע לפני כמה שנים בשעת ניחום אבלים, אחד מהבאים התיישב לידי ושאלני מאין אני, עניתי: ממושב קשת שברמת הגולן. אמר: אם מרמת הגולן אתה, יש לי סיפור בשבילך. שמי אליעזר מזרחי, והייתי חבר כנסת מטעם אגודת ישראל. נזכרתי אני, שבזמן "התרגיל ההוא", פרש מזרחי מאגודת ישראל כדי להציל את הארץ בהוראת האדמו"ר מליובביץ' זצ"ל. ידעתי שאיש מיוחד לפני: חב"דניק, אגודאי וציוני, שילוב מרתק, והיטיתי אוזן לדבריו.

סיפר: במלחמת יום הכיפורים, יצא אחי דוד למלחמה בגולן ולא שב. כששקטו הקרבות הלך אבי הרב יעקב זצ"ל (תלמיד חכם גדול, היה דיין בתל אביב) לחפשו ברמת הגולן. לאחר כמה ימים הוא שב, סיפר שמצא אותו, וזכינו להביאו לקבורה. לאחר שנים נפטר אבינו לבית עולמו. לימים כשהייתי חבר כנסת, פגשתי אחד מ"נערי האוצר" שהוא בן מקומנו ומעדתנו, עדת התימנים. שאלני: האם אביך סיפר לך על המוצאות אותו בימים שלאחר המלחמה? עניתי מה שידעתי, ומה שידעתי לא היה הרבה, רק שמצא את בנו אחינו, והבאנוהו לקבורה.

אמר לי: בא ושמע כמה גדול המעשה! שירתתי בנפח אחרי המלחמה. לפתע רואות עיני יהודי תלמיד חכם, עם מעיל ארוך וכובע רבני הולך במחנה. הכרתי אותו, היה זה אביך. ניגשתי אליו ושאלתי אותו: אבא, מה אתה מבקש? ענה לי: את בני אני מבקש. הלכתי אתו חיפשנו וחקרנו, ונודע לנו שהבן היה נהג טנק, ונהרג קרוב למחנה, ואף יודעים את מקומו של הטנק. הלכנו לטנק השרוף, ונכנס אבא לתא הנהג, לחפש את בנו שם. כל מה שמצא היה מעט אפר ושעון יד שרוף. את זה הכניס לשקית שהייתה בידו, ואז עמד על הטנק, פרש ידיו למרום ואמר: מודה אני לפניך, ד' אלוקי שזיכיתני לתת את בני למען עמך, למען ארצך, למען שמך הגדול הנקרא עלינו! בכיתי. מאז אני זוכר את המראה הזה, חי, עומד לנגד עיני כל הימים! אביך לקח את מה שהיה בידו, הביא לחברא קדישא של הצבא, הכניסו לארון ועשיתם הלוויה.

מספר ר' אליעזר: אנחנו לא ידענו שאין בארון כמעט כלום, אבינו הגיבור והצדיק לא רצה לצערנו. לא עברו אלא מספר חודשים, ואבינו אף הכניס את כלתו, אשת בנו דוד הי"ד, לחופה וקידושין, וכולנו רקדנו ושמחנו בשמחתה בהמשך החיים הקדושים.

הרב גוסטמן ופרופ' אומן

סיפור דומה, מוכר ועוצמתי מאוד מספרים על הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל.[1] הרב היה אחרון גאוני וילנא המעטירה, עוד בנערותו נודע כעילוי מופלג, למד בחברותא עם הרב חיים שמולאביץ בישיבת מיר, ובהיותו כבן 21 כבר היה חבר בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל, שהיה קם לכבודו.

פרופ' אומן יבדל לחיים ארוכים ובנו שלמה הי"ד, שנהרג במלחמת שלום הגליל, היו בקשר קרוב עם הרב גוסטמן. לאחר שנודעה השמועה על נפילתו של שלמה, בא ד"ר פיינגולד לקחת את הרב גוסטמן להלוויה. כשהתקרבו לרחביה, פנה הרב גוסטמן ואמר: ד"ר פיינגולד, אולי נעלה לפרופ' אומן להגיד דבר.

בעת שעלו היה הרב שקוע כולו במחשבות. כשנכנסו לבית, פנה הרב גוסטמן בשקט וברגש עצום, ואמר: היה לי בן, מאירק'ה. הוא היה ילד יפה מאוד, לא מפני שהוא היה הבן שלי אני אומר זאת, באמת הוא היה כזה ילד יפה… הבן שלי נלקח מידיי ונזרק על משאית בקינדראקציון. ועמדה לידי אשתו של המשגיח, ולקחו גם את הילד שלה. ואז היא פנתה לנאצי ואמרה: תזרוק גם אותי על המשאית. הנאצי ענה לה: חכי גברת, התור שלך יגיע! הקולות שבקעו מהילדים הגוססים והחיים על המשאית היו כלום לעומת הצעקות של האמהות והוסיף ואמר: אני פסקתי לכולם לברוח מהגיטו, וגם אני ברחתי. ואמרתי לבני המשפחה (בתו ואשתו): אני הקצין ואתם החיילים, כשאני אומר להתכופף – מתכופפים. ירו עלינו מטווח של ששה מטר ולא נפגענו.

הרב חזר לספר על הזמן שהיה בגטו, שלאחר שבנו נרצח, לקח את נעליו הקטנות כדי למוכרן בעת יציאתו מהגטו לעבודות כפייה. בחוץ הצליח להחליפן תמורת גזר וקמח. הוא תאר איך הכניס את הקמח למכנסיים הקשורות, ואת הגזר הכניס בפרוסות לתוך נעליו. כשחזר לגטו הלך להביא חלק מהאוכל לאלמנתו של גאון הדור רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, שהייתה נפוחה מקור ומרעב. הרבנית סרבה בתחילה לקבל את האוכל, כי אמרה: יש לך אשה וילדה, למה תיתן לי את האוכל? כשהשיב לה יש לי מספיק, הסכימה לקבל ממנו קצת גזר וקמח. הוסיף הרב גוסטמן: אני לא טעמתי מהאוכל הזה, מפני שלא יכולתי לקיים בעצמי את הפסוק: "ואכלתם בשר בניכם"…

ואז הזדקף הרב, פשט את ידיו לצדדים ואמר: "עכשיו אגיד לכם מה שקורה בעולם האמת. מאירק'ה שלי אומר לשלמה: אשריך שלוימל'ה שזכית! אני לא זכיתי. אני לא זכיתי לזרוק את עצמי מנגד כדי להציל את כלל ישראל. אתה זכית! קם פרופ' אומן מהארץ, חיבק את הרב גוסטמן ואמר: "ניחמתני, ניחמתני!"

קדיש על חללי ארץ ישראל – ש"י עגנון

הבה נתבונן קמעא באמירה השגורה שאנו רגילים לומר ולשמוע בימי הזיכרון: "במותם ציוו לנו את החיים". אין זו אימרה חלולה, אלא יש בה תביעה גדולה. "ציוו" אין הכוונה "הותירו", אלא זהו ביטוי של ציווי ותביעה לחיים ראויים. כאומרים חיו חיים ראויים, כדי שמותנו לא יהיה לשווא!

קדיש הוא אחד מנוסחי התפילות השגורות הידועות והמקובלות ביותר, תפילה הנאמרת גם בפטירתו של אדם. אך מהו ההיגיון הפנימי בתפילה זו שנושאה המרכזי הוא כביכול בקשה על התמלאות חסרונו של הבורא? ומהו בעצם הקשר בין נוסח הקדיש לבין פטירתו של אדם? הסופר ש"י עגנון, שהיה גם תלמיד חכם, ניסח את תשובתם העקרונית של חכמי הנסתר, בהסברה יפה ובבהירות רבה, כדרכו. המסר המרכזי של דבריו הוא שעם כל חלל שנופל, נוצר חלל אנושי הדורש מילוי והשלמה. וחלל אנושי של ישראל הוא פגימה בהופעה הא-לוהית המתגלה בבניו.

מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אויביו – מוציא חיילותיו להרוג וליהרג.

ספק אוהב את חיילותיו ספק אינו אוהב את חיילותיו,

ספק הם חשובים בעיניו ספק אינם חשובים בעיניו, ואפילו חשובים בעיניו, חשובים בעיניו כמתים.

שכל היוצא למלחמה מלאך המות כרוך בעקבותיו, ומתלווה לו להרגו.

פגע בו חץ או סייף או חרב או שאר מיני משחית ונהרג מעמידין אחר במקומו, ואין המלך מרגיש בחסרונו,

שאומות העולם מרובים וגייסות שלהם מרובים. נהרג אחד מהם יש לו למלך הרבה כנגדו.

אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מלך חפץ בחיים, אוהב שלום ורודף שלום,

ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים,

לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו, כי אנו המעט מכל העמים.

ומתוך אהבתו שאוהב אותנו, ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כלגיון שלם.

לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו.

נפקד חס ושלום אחד מישראל, באה פחת בלגיונותיו של המלך, ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך,

שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך.

לפיכך אנחנו מתפללין ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבה,

יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו יתברך ויתקדש בעולמות שברא כרצונו,

ולא נפחד על עצמנו, אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה.

וימליך מלכותיה שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות, ולא יתמעט ממנה חס ושלום,

בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב,

שאם מלכותו גלויה בעולם – שלום בעולם, וברכה בעולם, ושירה בעולם,

ותשבחות הרבה בעולם, ונחמה גדולה בעולם,

וישראל קדושים אהובים בעולם, וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה, ואינה מתמעטת לעולם.

אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת,

קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל,

שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו.

ולא זו בלבד אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

שהפקידו המלך שומר בפלטרין שלו.

נהרג אחד מהלגיון שלו אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו.

לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכוון את ליבנו לאבינו שבשמים,

מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבה.

בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה.

וכן כל הפרשה כולה. ונזכה ונחיה ונראה עין בעין,

עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, אמן.[2]

אנו זוכרים בזיכרון שאינו רק התרפקות על העבר. זיכרון שאינו נפעלות פאסיבית, אלא אנו נדרשים לפעולה אקטיבית של הטבעת חותם, תחת החלל שנפער. כמה רגש ואהבה מפכּוֹת בפרק שירה יפה זה, ואיזו תביעה גדולה מכל אחד מאתנו למילוי החלל יש כאן!

מול המוות להוסיף חיים

וממש בימים אלו כתבה כך בתמצית דם ליבה, ובהתנסחות רגישה מעמיקה ועוצמתית, טעמה יעקבסון, אחותו של הרב איתם הנקין הי"ד, הכותרת שנתנה לשירה אומרת הכל: "מול המוות להוסיף חיים". מתוך מודעות ברורה לכאב ולקושי, מתוך עומק הגעגוע, ותהומות השכול, היא פונה אל הקרובים להושיט יד עוזרת כדי להמשיך קדימה. לא להפוך את רסיסי הקושי למסכת של נהי וקינות. אלא דווקא לשאוב כוחות מן הנצח, ולתת תכלית לאובדן וליתמות ע"י יצירת מסכת של חיים טובים וראויים יותר.

אל תישארו בכאב,

אל תאספו את רסיסי הקושי שלנו, ותהפכו אותם למסכת של נהי וקינות,

אל תשאבו לתהומות הכאב של השכול,

קחו את הגעגוע, את החוסר, את האובדן והיתמות, ועיזרו לנו לתת להם תכלית

עזרו לנו לקום, לאזור כוחות, להמשיך קדימה.

להצליח לשאוב את הכוח מהנצח

כי הכאב שלנו, הוא רק חלק קטן מהסיפור, אז אל תשארו בו.

היקרים לנו מכל, הם חוליה בשרשרת

שרשרת ארוכה, ונוראה, ומלאת הוד, שתחילתה במזבח בהר המוריה,

והיא יוקדת, מדור לדור, מחלל לחלל, עד תוקד אישו של המשיח בהר המוריה.

ביום הזכרון היו עמנו

אבל אל תשארו בכאב,

אל תחדלו מול האובדן.

תלמדו איתנו

על כל הטוב שאבד לנו

עם כל חלל שעלה על המזבח,

ואת הלימוד הזה, ננסה לקחת יחד לחיים,

להיות טובים יותר, אמיתיים יותר, קדושים יותר, וטהורים יותר.

מול המוות להוסיף חיים

מול היאוש להוסיף אמונה,

מול השבר להוסיף בניין

ובתוך כל הקושי לא לשכוח, להודות לה' שזכינו לחיות בדור של גאולה.[3]

[1]    ראו מאמרו של הרב מלמד באתר הישיבה http://www.yeshiva.org.il/midrash/2666. ראו עוד: הרב אוריאל בנר, "שריד לדור דעה: הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, שביבי אור מאישיותו", באתר "אסיף".

[2]    "פתיחה לקדיש – אחרי מיטתם של הרוגי ארץ ישראל" ראה אור בשנת תש"ז, ונדפס בחיתומו של ספרו "סמוך ונראה" בהוצאת שוקן תשי"א.

[3] טעמה יעקובסון, ב' באייר תשע"ח. השיר ממשיך עוד מספר שורות.