א. הקדמה

מלאכת לש היא אחת מן המלאכות שנעשו במשכן בהכנת הסממנים לצביעת הבדים השונים. בנוסף, היא המלאכה העשירית מתוך אחת עשרה המלאכות שעניינן הכנת הפת. נקדים ונאמר כי תהליך הלישה מתחלק לשני שלבים עיקריים. השלב הראשון הוא שימת החומרים הנילושים בכלי אחד, פעולה הנקראת בלשון התלמוד "נתינת מים", והשלב השני הוא עירבובם יחד, ונקרא בלשון התלמוד "גיבול". דינים שונים נאמרו ביחס לפעולות שונות אלו. מצינו שלוש שיטות מרכזיות בראשונים בנוגע לגדרי המלאכה. מחלוקת רחבה זו נובעת מהבנת היחס בין שתי סוגיות מרכזיות בתלמוד העוסקות במלאכה, ובהכרעת מחלוקת התנאים בנושא.

ב. הסוגיות התלמודיות

הסוגיה הראשונה עוסקת באיסור לשרות אבקת דיו[1] במים בשבת המובא במשנה (שבת א, ה): "ב"ש אומרים אין שורין דיו וסמנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום, וב"ה מתירין." כלומר, מוסכם על שני הצדדים ששריית אבקת דיו במים בשבת עצמה אסורה וכל מחלוקתם היא רק לגבי הזמן האחרון בערב שבת בו ניתן לשים את אבקת הדיו במים. התלמוד (שבת יח, א), הדן בקטע זה במשנה, מבקש לברר מיהו התנא הסובר שישנו איסור בשריית אבקת דיו במים:

מאן תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן?

אמר רב יוסף: רבי היא,

דתניא: "אחד נותן את הקמח וא' נותן את המים – האחרון חייב, דברי רבי.

רבי יוסי (ברבי יהודה) אומר: אינו חייב עד שיגבל".

א"ל אביי: ודילמא, עד כאן, לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח, דבר גיבול הוא, אבל דיו דלאו בר גיבול הוא, אימא ליחייב!

לא סלקא דעתך, דתניא: "אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים- האחרון חייב, דברי רבי. ר' יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיגבל."

ודילמא מאי אפר? עפר, דבר גיבול הוא!

והתניא: "אפר" והתניא: "עפר"

מידי גבי הדדי תניא?!

כנאמר לעיל, סוגייתנו מנסה לחשוף מי הוא התנא הסובר שנתינת מים לאבקת דיו אסורה בשבת עוד לפני גיבולה. רב יוסף טוען שזו דעת רבי, ומשתמש בברייתא כדי להוכיח את דעתו. בברייתא מובאת בבירור דעת רבי, האומר שנתינת מים לקמח אסורה בשבת, אם כן הוא הדין לגבי נתינת מים לאבקת דיו בשבת.

אביי מסכים לרב יוסף ואומר שרבי בוודאי יסבור שאין לתת מים על אבקת דיו בשבת, אלא שהוא מציע שאפילו רבי יוסי ברבי יהודה (ריב"י) יסבור כך. למרות שריב"י אמר שנתינת מים על גבי קמח בשבת אינה מחייבת חטאת מן התורה,[2] ניתן לומר שלדעתו דווקא מכיוון שמדובר על קמח אינו חייב עד שיגבל, כיוון שקמח הוא בר גיבול,[3] אבל יסכים לדעת רבי בדבר שאינו בר גיבול. זאת מסברא פשוטה, שכן אם דבר אינו בר גיבול אין משמעות לפעולת הגיבול ויתחייב על עצם נתינת המים.

רב יוסף לא מסכים להצעתו של אביי ומביא ברייתא בה רואים מחלוקת זהה בין רבי לרבי יוסי ברבי יהודה, הפעם לעניין גיבול אפר. למרות שאפר אינו בר גיבול, מתיר רבי יוסי ברבי יהודה לשפוך לתוכו מים בשבת וכך נופלת הצעתו של אביי. אביי מציע שהברייתא התכוונה לעפר, שהינו בר גיבול, רבי יוסף מנסה לדחות את ההצעה הזאת, אך דחייתו אינה מתקבלת על ידי אביי.

למסקנה, המשנה שממנה עולה שאין לתת מים לאבקת דיו בשבת שנויה בהכרח כדעת רבי, אמנם לא ברור מה דעתו של רבי יוסי ברבי יהודה לעניין נתינת מים לדבר שאינו בר גיבול. לפי רב יוסף, רבי יוסי ברבי יהודה יאמר שנתינת מים לדבר שאינו בר גיבול מותרת בשבת ולכן אין המשנה שנויה כדעתו. ואילו לפי אביי, יכול להיות שבדברים שאינם ברי גיבול גם רבי יוסי ברבי יהודה יסכים שחייב מן התורה, ומשנתנו תהיה שנויה גם כדעתו.

כעת, נעסוק בסוגיה השנייה וננסה לעמוד על העקרונות העולים ממנה. המשנה (שבת כד, ג) דנה באופנים שונים של האכלת בהמות וחיות בשבת ואגב כך אומרת: "ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין…". מהמשנה עולה שנתינת מים למורסן (קליפתה העבה של החיטה)[4], שאינו בר גיבול, מותרת בשבת אף על פי שגיבולו אסור, דבר שלכאורה סותר את העולה מהמשנה לעיל, האומרת שאין לתת מים לאבקת הדיו בשבת. כמו לגבי המשנה לעיל, גם כאן, מנסה התלמוד (קנה, ב) לברר כדעת איזה תנא שנויה משנתנו:

אמר אביי: אמריתה קמיה דמר, מתניתין מני? ואמר לי: ר' יוסי בר יהודה היא, דתניא: "אחד נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים- האחרון חייב, דברי רבי. ר' יוסי בר יהודה אומר: אינו חייב עד שיגבל".

דילמא, עד כאן, לא קאמר רבי יוסי בר יהודה התם, אלא קמח דבר גיבול הוא, אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא, אפילו רבי יוסי בר יהודה מודה!

לא סלקא דעתך, דתניא בהדיא: "אין נותנין מים למורסן, דברי רבי. ר' יוסי בר יהודה אומר: נותנין מים למורסן".

אביי אומר ששאל את רבו, כנראה רב יוסף,[5] כדעת מי שנויה משנתנו המתירה לתת מים למורסן בשבת. רבו ענה לו שזוהי דעת ריב"י והביא ברייתא התומכת בטיעון זה. כמו בסוגיה הקודמת גם כאן עולה מהברייתא שלא מתחייבים על נתינת מים לקמח בשבת לדעת ריב"י והוא הדין לנתינת מים למורסן.

התלמוד מעלה את ההצעה שהעלה אביי בסוגיה הקודמת, אולי מה שאמר ריב"י שלא מתחייבים על נתינת מים לקמח בשבת הוא דווקא בדבר בר גיבול, אבל בדבר שאינו בר גיבול, כמו מורסן, יסכים לרבי שמתחייבים כבר בעצם נתינת המים, כיוון שאין כל משמעות לפעולת הגיבול. והמשנה שמתירה לתת מים למורסן היא לא דעת רבי ולא דעת ריב"י. התלמוד אומר שאפשרות זו לא תיתכן, שכן ישנה ברייתא מפורשת האומרת שריב"י מתיר לתת מים למורסן בשבת, ובכך בעצם מסתיים הדיון.

למסקנה, בניגוד לסוגיה הקודמת, בה לא הובררה בוודאות דעתו של ריב"י בנוגע לנתינת מים לחומר שאינו בר גיבול, מסוגייתנו עולה בבירור שהוא מתיר לתת מים למורסן, שאינו בר גיבול, כמו שאמר רב יוסף בסוגיה לעיל. שלושת שיטות הראשונים בגדרי מלאכת לש נבדלות אחת מן השנייה בהתייחסן לשתי שאלות עיקריות: מהו היחס בין שתי הסוגיות? וכן, כמו מי נפסקה ההלכה, כרבי או כריב"י?

ג. שיטות הראשונים

שיטת רמב"ם

רמב"ם בהלכות שבת (ח, טז) בפרק העוסק באיסורי שבת מן התורה כותב:

הלש כגרוגרת חייב. המגבל את העפר הרי זה תולדת לש. וכמה שיעורו? כדי לעשות פי כור של צורפי זהב. ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן…

בפרק העוסק באיסורי שבת מדברי חכמים (כא, לד) מוסיף רמב"ם:

המורסן אע"פ שאינו ראוי לגבול אין גובלין אותו שמא יבוא לגבול העפר וכיוצא בו. ונותנין מים על גבי מורסן…

רמב"ם הבין שהספק שהועלה בסוגיה הראשונה, האם לפי ריב"י יש איסור לתת מים בשבת על דבר שאינו בר גיבול, נפשט בעקבות הברייתא שמדברת על מורסן ומובאת בסוגיה השנייה. אם כך, רבי יוסי בר יהודה חולק על רבי בצורה כללית, אין שום איסור מן התורה לתת מים על כל חומר, בין אם הוא בר גיבול ובין אם אינו כזה. מכאן יוצא, שהמשנה הראשונה, שאסרה לתת מים על אבקת דיו בשבת, שנויה כדעת רבי והמשנה האומרת שמותר לתת מים למורסן בשבת שנויה כדעת רבי יוסי בר יהודה. נקוט בידינו כלל הלכתי "סתמא וסתמא הלכה כסתמא בתרא"- כאשר ישנן שתי משניות סותרות באותה מסכת בהן לא מוזכרים שמות התנאים הדוברים, הלכה כמשנה המאוחרת בסדר המסכת. לכן, מסיק רמב"ם שדעתו של ריב"י התקבלה להלכה ואין איסור מן התורה ללוש דבר שאינו בר גיבול, כיוון שאין הוא יכול להיות מעורב כלל בתהליך לישה. חכמים אסרו זאת בעקבות הדמיון לגיבול של דבר שהוא בר גיבול.[6]

שיטת בעלי התוספות

בעלי התוספות קיבלו באופן עקרוני את פסיקתו של רמב"ם, אמנם הם לא היו מוכנים לקבל את פרשנותו של רמב"ם בנוגע ליחס שבין שתי הסוגיות, כיוון שאם באמת היה ניתן לפשוט את הספק בסוגיה הראשונה בעזרת הברייתא המדברת על נתינת מים למורסן בשבת, הרי שהייתה הברייתא צריכה להיות מצוטטת כבר בסוגיה הראשונה. מכוח קושיה זו יוצאים בעלי התוספות (שבת יח, א, ד"ה "אבל דיו") להבנה חדשה.

ואם תאמר והא מורסן דאמר בפרק בתרא דלאו בר גיבול הוא, וקאמר התם ר' יוסי ברבי יהודה: "אינו חייב עד שיגבל", וי"ל דהתם לגבי קמח קאמר דאינו בר גיבול, אבל בר גיבול הוא טפי מדיו ולהכי לא מייתי מיניה הכא אדיו…

הם מסבירים שכאשר נאמר שמורסן אינו בר גיבול, אין הכוונה שהוא לא בר גיבול כאפר או כדיו, אלא הכוונה שביחס לקמח אינו בר גיבול. כלומר, ישנה הדרגתיות ברמת גיבולו של החומר, ישנם חומרים שלא מתגבלים כלל כדיו או כאפר, לגביהם הסתפק התלמוד בדעתו של ריב"י בסוגיה הראשונה. ישנם חומרים ברי גיבול, כקמח וכעפר, לגביהם אמר ריב"י את דעתו בפירוש; וישנם חומרים בעלי מעמד ביניים, הם ברי גיבול במידה מסוימת, כמו מורסן. ואם כך, נתינת מים למורסן, שהוא בר גיבול במידה, אסורה בשבת מדברי חכמים, כיוון שפעולת הגיבול משמעותית עבורו, והתירוה חכמים על מנת שיוכל להאכיל בהמתו בשבת. מעתה, שוב ניתן לפרש את דעת רבי יוסי ברבי יהודה כהצעת אביי בסוגיה הראשונה: נתינת מים בשבת לחומר שאינו בר גיבול, כאפר או כדיו, אסורה גם היא מן התורה, כיוון שבלאו הכי אין משמעות לפעולת הגיבול.

שיטת בעל "התרומה"

בניגוד לרמב"ם ולבעלי התוספות שהכריעו את ההלכה כדעת ריב"י אלא שנחלקו בדעתו, הכריע בעל "התרומה"[7] כדעת רבי:

דין: מורסן לצורך פרתו או תרנגולין שאסור לתת מים בסובין בשבת כרבי דאסר פרק בתרא וסתם מתניתין דפרק קמא אין שורין דיו ואף סממנים כוותיה.

לכאורה, פסיקתו של בעל "התרומה" תמוהה, שכן נקוט בידינו כלל הלכתי "סתמא וסתמא הלכה כסתמא בתרא" – כאשר ישנן שתי משניות סותרות באותה מסכת בהן לא מוזכרים שמות התנאים, אנו פוסקים הלכה כמשנה האחרונה, כמו שהזכרנו לעיל. לכן, היינו מצפים שיפסוק כמו ריב"י. מוסיף בעל "התרומה"[8] נימוק לפסיקתו:

פסק: הילכך לצורך פרתו או תרנגולין אסור לתת מים במורסן בשבת דהלכה כרבי מחבירו.

ביאורים שונים נאמרו ביחס לשיטתו של בעל ה"תרומה". ה"חפץ חיים" (ביה"ל שכד, ג ד"ה "אין גובלין") הסביר שזוהי מחלוקת בהכרעה בין כללים הלכתיים שונים, שבמקרה שלנו סותרים אחד את השני. "הלכה כרבי מחבירו", האומר שכאשר ישנה מחלוקת בין רבי לתנא אחר – הלכה כמו רבי, ו"סתמא וסתמא הלכה כסתמא בתרא". שיטתו של בעל ה"תרומה" היא שכיוון ש"סתמא וסתמא הלכה כסתמא בתרא" הוא פיתוח של הכלל הידוע "הלכה כסתם משנה" (כל משנה שלא מוזכר בה שם אומרה – הלכה כמוה) כאשר הוא מתנגש עם הכלל "הלכה כרבי מחבירו" אין אומרים את הכלל הזה, ולכן, "הלכה כרבי מחבירו".

סיכום השיטות

סיכום השיטות הובא בדברי ה"חפץ חיים" בהקדמתו לדיני לש ב"משנה ברורה" (שכא, סק"נ):

הנה בענין לישה תניא בבריתא בגמרא דאם אחד נותן קמח ואחד נותן מים האחרון חיב דברי רבי וריב"י אומר אינו חיב עד שיגבל ופסקו רוב הפוסקים כריב"י, אך דעת בעל התרומות וסיעתו לפסוק כרבי, דעל ידי נתינת מים נקרא גיבול. וכל זה בקמח או עפר וטיט וחול הדק דהוא בר גיבול וכל כיוצא בהן. אבל בדבר דהוא לאו בר גיבול, כגון אפר וחול הגס, דעת הרמב"ם וסיעתו דאף אם גיבלו פטור מחטאת ורק איסורא איכא ודעת הרבה ראשונים להפך, דבדבר דלאו בר גיבול אף לריב"י לא בעי גיבול, ומשנתן בו מים חיב דזהו גיבולו.

ומעתה, מסקנת הדברים כך היא:

ד. גדר המלאכה

שתי בחינות בלישה

תוך כדי הסברת המחלוקת בגדרי מלאכת הלישה, התייחסו האחרונים גם להגדרתה של המלאכה. האדמו"ר מסוכטשוב ("אגלי טל" מלאכת לש ג, ט אות יב) מסביר שאפשר להסתכל על מלאכת הלישה משני כיוונים שונים:

היוצא לנו מזה דשני עניינים הם בלישה. האחד, מה שמרכיב האוכל והמשקה, והשני, מה שמתדבקין אהדדי כל חלקי הקמח עד שנעשה גוף אחד… מבואר דבנתינת המים עוד לא נעשה גוף אחד אך הרכבת אוכל ומשקה זה נעשה תיכף בשעת נתינת המים אבל גוף אחד אינו נעשה עד הגיבול…

אפשר להסתכל על מלאכת לישה כפעולת חיבור בין חומר יבש לחומר לח, אמנם אפשר גם להסתכל במבט אחר ולומר שהגדרתה של המלאכה היא חיבור חלקי חומר יבש, המפורדים זה מזה, על ידי חומר לח. דהיינו, אפשר להסתכל על עיסת בצק כעל הרכבה של קמח ומים, או כעל חיבור גרגירי הקמח, כאשר המים הם רק אמצעי ליצירת החיבור ביניהם. באותו אופן רוצה האדמו"ר מסוכטשוב (שם, אות יג) להסביר את מחלוקת רבי וריב"י:

ובזה יתבאר היטב מחלוקת רבי וריבר"י דרבי סובר דהחיוב הוא משום הרכבת קמח ומים וזה נעשה תיכף בשעת נתינת המים וריבר"י סובר דהחיוב הוא משום שנעשה הכל גוף אחד ע"כ אינו מחויב עד שיגבל.

רבי סובר שעיקר מלאכת לישה היא הרכבת הקמח והמים, ולכן הוא מחייב כבר בנתינת המים; לעומת ריב"י הסובר שעיקר מלאכת לישה היא חיבור חלקי היבש זה לזה על ידי המים, ולכן אינו חייב עד שיגבל ויחבר את חלקי הקמח זה לזה בפועל. גם אם נצעד בדרכו של האדמו"ר מסוכטשוב וננסה להסביר כך את מחלוקתם של רבי וריב"י, עדיין נצטרך להסביר את מחלוקתם של רב יוסף ואביי בשיטת ריב"י. רב יוסף אמר שלדעת ריב"י אין חיוב מן התורה בגיבול חומרים שאינם ברי גיבול, ואילו אביי אמר שלשיטת ריב"י מתחייבים כבר בנתינת המים על חומרים שאינם ברי גיבול. דבריו של רב יוסף מובנים, אין איסור מן התורה בנתינת מים או בגיבול חומר שאינו בר גיבול, כיוון שלא נוצר דיבוק בין חלקי החומר המופרדים. אמנם, חכמים אסרו לגבל חומרים שאינם ברי גיבול כהרחקה. מנגד, דבריו של אביי לא מובנים, איך יכול להיות שמתחייבים מן התורה כבר בנתינת מים על חומר שאינו בר גיבול? הרי חלקיו אינם מידּבקים אחד לשני. כנראה שאביי הבין שאנו מתייחסים לדיבוק כל חומר על פי יכולת הדיבוק המיטבית שלו, יכולת הדיבוק המיטבית של חומר בר גיבול כדוגמת קמח מושגת רק לאחר גיבול ולכן חייבים מן התורה רק כאשר מגבלים אותו. לעומת זאת, רמת הדיבוק המיטבית של חומר שאינו בר גיבול, כמו אפר או דיו, מושגת כבר בנתינת המים על החומר. כלומר מחלוקתם של רב יוסף ואביי היא האם המושג "דיבוק" הוא מושג עצמאי ועלינו לבדוק אילו חומרים נכנסים תחת הגדרתו ואילו לא, או שאולי המושג דיבוק הוא תלוי חומר, והגדרתו משתנה בהתאם לחומר אותו אנו בוחנים.

הרב נבנצל ("ביצחק יקרא" שכא, סק"נ ד"ה "חייב") אינו מקבל את הסברו של האדמו"ר מסוכטשוב במחלוקתם של רבי וריב"י:

ה"אגלי טל" כתב דלרבי החיוב על דיבוק הקמח במים, ולר' יוסי בר' יהודה על דיבוק קמח בקמח באמצעות מים (שבת יח, א). צ"ע לענ"ד, דא"כ לרבי ליתסר ליתן מלח במרק או סוכר בקפה אף בדליכא משום בישול. ונלע"ד דגם לרבי החיוב הוא על הדבקת קמח בקמח דמיד כשנותנים בו מים מתחיל לדבק, אלא דלרבי חייב על הדבקה רופפת ולר' יוסי בר"י דוקא בהדבקה איתנה.

הרב נבנצל מקשה על הסברו של האדמו"ר מסוכטשוב, שכן אם מלאכת לישה, לשיטתו של רבי, היא הרכבת משקה ואוכל, הרי שאסור לשים מלח במרק בשבת! לכן, הוא מסביר שגם רבי וגם ריב"י מסכימים שלישה היא דיבוק חלקי היבש על ידי הלח, אלא שמחלוקתם היא ברמת הדיבוק המחייב, לפי רבי דיבוק רופף מספיק ולכן יחייב כבר בנתינת המים ואילו לפי ריב"י רק דיבוק חזק מחייב מן התורה.

ניתן להציע, שגם בהסברו של האדמו"ר מסוכטשוב את שיטת רבי, אין הכרח שיתחייב על נתינת מלח במרק או סוכר בקפה, שכן במקרה כזה חסר תנאי מרכזי במלאכה והוא היווצרותה של בלילה. אמת שהאדמו"ר מסוכטשוב הגדיר את מרכז פעולת הלישה, לפי רבי, כהרכבת משקה ואוכל, אבל גם הוא יודה שדבר זה נכון רק כאשר יכולה להיווצר בלילה בעקבות הרכבה זו. כאשר לא מתקיים תנאי זה, אף על פי שלכאורה התקיימה הגדרת המלאכה, לא שייך לדון בלש.

עירוב חומרי גלם לחים

כפי שראינו לעיל, בראשונים מצויות שלוש שיטות להלכה. לגבי חומרים ברי גיבול פסק רבי יוסף קארו (שו"ע או"ח שכא יד-טז)[10] כשיטת רמב"ם ובעלי התוספות והביא את שיטת בעל "התרומה" כיש אומרים ואילו הרמ"א שם הביא שנהגו להחמיר כשיטת בעל "התרומה". ובאמת, מצינו הבדלים משמעותיים בין פסיקת ההלכה הספרדית לבין פסיקת ההלכה האשכנזית בדיני לישה בשבת.

אחד ההבדלים הוא בעניין עירוב דבש וגבינה בשבת, או באופן כללי בעירוב שני חומרים לחים בשבת. הרב נויבירט כותב שמלאכת הלישה שייכת גם בדברים לחים סמיכים ("שמירת שבת כהלכתה" ח, א) ולכן הוא פוסק שאסור לערב גבינה לבנה בדבש בשבת (שם, טז), כיוון שהדבש גורם לה להתעבות. לעומ"ז הרב משה לוי ("מנוחת אהבה" ח"ב ט, יח, הערה 65)[11] כותב שהדבר מותר ומנמק את דבריו:

ולעניין נתינת דבש או ריבה בגבינה רכה לכאורה נראה שיש להתיר לכל הדעות שכן לא שייך לומר שבנתינת הדבש הוי גיבול, דלא דמי למשקה שע"י נתינתו לתוך דברים יבשים שחוקים הם מתערבים ומתגבלים… מ"מ בנד"ד שאינו מערבו עם דברים שחוקים יבשים רק עם גבינה רכה, נראה ברור שלא שייך בזה עניין לישה כלל.

על פי הסבר האדמו"ר מסוכטשוב, מובן מהיכן מגיע ההבדל. פוסקי ספרד שהלכו עם פסיקתו של רבי יוסי ברבי יהודה, מגדירים את מלאכת לש כחיבור חלקי היבש המופרדים זה מזה ולכן אין שייך לדון כלל על מלאכת לישה כאשר שני חומרי הגלם לחים. אמנם, פוסקי אשכנז, החוששים לשיטתו של בעל "התרומה" הבינו שגדרה של מלאכת לש הוא הרכבת שני חומרים לכדי בלילה אחת, אם כן, אין זה משנה מהם שני החומרים המעורבים בתהליך, אלא רק תוצאתו של התהליך, וסוף סוף נוצרה כאן בלילה משני חומרים שונים.

ועדיין זקוקים אנו לתוספת ביאור. על פי פוסקי ספרד, האומרים שלא שייך לדון במלאכת לש כאשר שני החומרים המעורבים בתהליך הם לחים, מדוע דן התלמוד (שבת קמ, א) האם לישת חרדל שנילוש בערב שבת מותרת או אסורה? הרי החרדל לח בין אם נאמר שנילוש בליחות עצמו, ובין אם נאמר שנילוש על ידי מים. בנוסף, מדוע הם בעצמם דנים על הכנת טחינה מטחינה גולמית בשבת? הרי הטחינה הגולמית היא לחה, ומה שייך לדון במלאכת לש? אלא שישנו הבדל בין חרדל שלשו מערב שבת וטחינה גולמית לבין גבינה. חרדל שלשו מערב שבת וטחינה גולמית הם כבר בלילות, בין אם נילושו בליחות עצמם ובין אם נילושו כבר על ידי מים, ומוסכם על הפוסקים שעיבויה של בלילה בשבת אסורה. אבל גבינה היא חומר גלם לח ולא בלילה, ולכן בה לא שייך לדבר על מלאכת לש כאשר מערבים אותה עם חומר לח אחר.

היוצא מדברינו, מחלוקת פוסקי אשכנז ופוסקי ספרד בעניין עירוב שני חומרי גלם לחים לכדי בלילה אחת בשבת נובעת מתפיסתם השונה את מלאכת לש. על פי פוסקי ספרד גדר המלאכה הוא חיבור חלקי היבש המופרדים, ואילו על פי פוסקי אשכנז גדרה של המלאכה הוא הרכבת שני חומרים לכדי בלילה אחת ואין זה משנה האם חומרי הגלם לחים או יבשים.

[1]           ע"פ רמב"ם הלכות תפילין א, ד.

[2]           לפחות מן התורה. אולי מדרבנן נתינת המים תהיה אסורה, שכן כך עולה מלשונו – "אינו חייב עד שיגבל", משמע שאסור גם לפני שגיבל אלא שלא חייב מן התורה. שכן לשון "חייב" במסכת שבת משמעותה איסור מן התורה.

[3]           המושגים "בר גיבול" ו"אינו בר גיבול" זוקקים ביאור, במאמרנו נניח כי חומר שהוא בר גיבול הוא חומר שיש לו יכולת להפוך לעיסה אחידה במגע עם נוזל, כדוגמת קמח ועפר, ואילו חומר שאינו בר גיבול הוא חומר שאינו הופך לעיסה אחידה, כדוגמת אפר.

[4]           פיהמ"ש לרמב"ם פסחים ב, ז.

[5]           חידושי הריטב"א, שבת קנה, ב.

[6]           ע"פ ה"מגיד משנה", הלכות שבת ח, טז ד"ה "ואין גיבול באפר".

[7]           ספר "התרומה", מפתח הסימנים סי' רכ; סה, א במהדורת ווארשא ה'תרנב.

[8]           שם פז, ב במהדורה הנ"ל.

[9]           אע"פ שלא פסקו כך במפורש, כך הבינו הפוסקים ועי' ב"משנה ברורה" שיח, סק"נ.

[10]          לעניין חומרים שאינם ברי גיבול ראה "ביאור הלכה" שכא, יד ד"ה "שהרי היא כחול".

[11]           כך גם נראה מדברי הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שאגב דיונו בהכנת מיונז כתב: "וכתב באגלי טל (מלאכת לש סעיף ט, דף קיא, ע"ב), שחרדל שלשו בליחות עצמו בע"ש למחר ממחהו ביין ודבש ולא יטרוף בכח אלא מערב בנחת או מעט מעט ואפילו בכף. ע"כ. והטעם לזה, כי החרדל נילוש מלפני השבת, ואין לחוש בו משום לישה. ושאר המשקים כולם לחים ולא שייך בהם לישה" (חזון עובדיה ד, הלכות לש, א). אמת, שהרב מתייחס למשקים ממש, אבל מדבריו נראה שלא שייך לישה בכל דבר שהוא לח. דברים דומים כתב ב"ילקוט יוסף" שבת ג שכא, לא. וכן פסק הרב משה פיינשטיין ("אגרות משה" או"ח ד עד, לש יג).