עין טובה גם ביחס לעצמנו

בין תלמידי בלעם לתלמידי אברהם 

בלעם הרשע, כפי שהוא מכונה בדברי חז"ל (ברכות ז, א) נתפס כאנטיתזה לתורה. נבואת בלעם מופיעה בתוך התורה עצמה, אך היא חורגת מכלל התורה. חז"ל ביטאו זאת באמירה: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם" (בבא בתרא יד, ב). בהפרדה זו חז"ל מנגדים את דמותו של בלעם אל מול דמויותיהם של משה רבנו ושל אברהם אבינו, המציינות, כאמור, את מהותה של התורה.

העמדת דמותו של בלעם הרשע כנגד דמותו של משה רבנו ע"ה מובאת הן בגמרא והן במדרש. אולם הנגדה חריפה בין אברהם אבינו לבין בלעם הרשע מופיעה כבר במשנה במסכת אבות (ה, יט):

כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע.

לאברהם אבינו יש תלמידים, וגם לבלעם הרשע, להבדיל, יש תלמידים. אברהם ובלעם נתפסים כעומדים בראשן של שתי אסכולות מנוגדות. אנו לומדים בבית מדרשו של אברהם אבינו. מעולם לא היינו בבית מדרשו של בלעם הרשע, ובכל זאת אומרים חז"ל, כי מי שיש בו אותם "שלשה דברים אחרים" נחשב, חס ושלום, לתלמידו של בלעם הרשע. ראוי לנו להעמיק בדברי המשנה במסכת אבות ובמיוחד במידה הראשונה של אברהם אבינו – עין טובה.

מבחירתה של המשנה לפתוח בעין טובה כמידה הראשונה של תלמידי אברהם אבינו, ניתן ללמוד על חשיבותה. חוש הראיה מודגש גם בפשטי המקראות בפרשת "בלק". בלעם עצמו מציין את כוח הראיה שלו במילים "וּגְלוּי עֵינָיִם" (במדבר כד, ד). משמעות הדבר היא שלבלעם יש מבט חודר, עמוק, כזה הרואה היטב. את המילים "וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" (שם, ג) מתרגם אונקלוס: "דשפיר חזי" – שרואה טוב. "שתום" זה פתוח, ההפך מסתום, כך מסבירים גם רש"י ופרשנים נוספים. עניין הראיה מופיע עוד פעמים רבות בפרשה: "וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם" (כב, מא); "אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם" (כג, יג) ; "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" (שם, כא) ועוד.

עין רעה ועין טובה 

ראיה זו של בלעם מכנים חז"ל: "עין רעה", בשונה ממידתו של אברהם אבינו – "עין טובה". מהי "עין טובה" ומהי "עין רעה"? הרמב"ם בפירושו למשנה (אבות ב, ט) וכמוהו רבים מפרשני המשנה, מבאר כי עניינה של "עין טובה" הוא הסתפקות במועט, בעוד הלוקה ב"עין רעה" הוא מי שרודף אחר ממון. לפי פירוש זה הרמב"ם וסיעתו רואים בביטויים "עין טובה" ו"עין רעה" יחס של האדם לרכושו ולממונו.

יחד עם זאת, נראה שהיחס לממון הוא חלק מתפיסה כוללת. הרב צבי יהודה זצ"ל, בשיחותיו לפרשת בלק (תשל"ב), כותב: "עין יפה היא סימפטיה, סימפטיה אל הבריות של ריבונו-של-עולם, אל כל הבריות". סימפטיה זו באה לידי ביטוי בכך שאדם בעל "עין טובה" מסתפק בממון שיש לו, אך הסתפקות זו נובעת מראיה סימפטית על כל המציאות. אדם בעל עין טובה מסתכל על עצמו בסימפטיה, וכן על סביבתו ועל הבריאה כולה. בשורש העמוק של הדברים הוא מתבונן כך גם על ריבונו של עולם. התפיסה בה אנו תופסים את הא-להות מקרינה על השקפותינו, וממילא על כל מעשינו.1 אברהם אבינו "אוהב את המקום" ומתוך כך הוא מגיע להיות "אוהב את הבריות" (אבות ו, א). בלעם הרשע, לעומת זאת, מנתח את כל המציאות, ומתוך כך גם את הא-להות, דרך התבוננות פסימית המתרכזת בחסר ובנקודות החולשה והתורפה. לפנינו שתי דרכים הפונות לשני קצוות. הדרך האחת מנסה לראות תמיד את הטוב, את האופטימי, את החיובי והיפה – זוהי דרכו של אברהם אבינו. הדרך השנייה, היא דרכו של בלעם הרשע, נתפסת לפגמים ולכיעור שבמציאות.

אולם, האמת היא שהמציאות מורכבת. אנו נפגשים בחיינו גם בטוב וגם ברע; ביופי ובכיעור; בשלמות ובחוסר. מורכבות זו קיימת בכל המישורים, כמו גם בתוך אישיותנו פנימה. מדוע המשנה קובעת באופן קיצוני; או שאתה תלמידו של אברהם אבינו או שאתה תלמידו של בלעם הרשע?! ננסה להעמיק בעניין זה בשלושה רבדים.

הטוב שבמציאות מרובה על הרע 

הרמב"ם במורה נבוכים (ג, יב) מתייחס לשיפוט האנושי ביחס לרע שבמציאות. הרמב"ם מודע לכך שרבים וגדולים חושבים שיש בעולם יותר רע מטוב, אך הוא נחלץ כדי להוכיח אנשים אלו נמרצות על טעותם:

הרבה פעמים יעלה בלב ההמון שהרעות בעולם יהיו יותר מן הטובות, עד שבהרבה מחידות רוב האומות ובשיריהם יכללו זה הענין, ויאמרו כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב, אמנם רעותיו רבות ומתמידות. ואין זה הטעות אצל ההמון לבד, רק עם מי שיחשוב שהוא חכם גם כן.

הרמב"ם מחלק את הרע העולמי לשלושה סוגים. הסוג הראשון הינו פגעי טבע; אסונות טבע כמו צונאמי, רעידות אדמה, התפרצויות הרי געש ועוד. אסונות אלו הינם חלק ממערכת הטבע. על סוג זה אומר הרמב"ם: "ואתה תמצא עם זה שהרעות אשר ימצאו בני האדם בזה המין מעטים מאד מאד ולא יהיו אלא לעתים רחוקים". ברוב ימות השנה וברוב השנים אין צונאמי. ברוב העולם האדמה אינה רועדת וברוב ההרים אין התפרצויות געשיות. גם רוב בני האדם אינם נולדים בעלי מומים. טבע האדם הוא זה שנתפס לחריגות ולקטסטרופות, ובהן הוא ממקד את מבטו. כמובן שזוהי התבוננות מוטעית, האמת היא שהרוב המכריע של המציאות הוא טוב.

הרמב"ם ממשיך ומפרט את הסוג השני של הרעות – פגעי בני אדם בבני האדם. מין זה מצוי הרבה יותר מהמין הראשון, אך גם הוא אינו מתפשט כל כך במציאות, שהרי בדרך כלל אין מלחמה, ויש שלטון המגן על האזרחים:

המין השני מן הרעות הוא מה שיארע לבני אדם מקצתם לקצתם, בהתגבר קצתם על קצתם, ואלו הרעות יותר מרעות המין הראשון ועם זה איזה מדינה שתמצא בעולם כולו לא ימצא בין אנשי המדינה ההיא זה המין מן הרע מתפשט מאד כלל, אבל מציאותו ג"כ מעט, כאיש שיתנכל את איש להרגו או לגנוב ממונו בלילה, ואמנם יכלול זה המין מן הרע אנשים רבים במלחמות הגדולות, וזה ג"כ אינו ברוב מה שבישוב.

הסוג השלישי, שלפי הרמב"ם הוא החמור והחריף מכולם, הוא פגעים שאדם פוגע בעצמו. "המין השלישי מן הרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו, וזהו הרוב, ואלו הרעות יותר מרעות המין השני הרבה". כלומר, הרעות הנפוצות ביותר אלו הרעות שהאדם גורם לעצמו, לדוגמה על ידי מאכלים שאינם בריאים, או עשיית מעשים המזיקים לגוף או לנפש.

כך או אחרת, מסקנת הרמב"ם היא אחת: מה לנו להלין על ריבונו של עולם? אם נביט סביב נראה כי הרוב המכריע של המציאות הוא טוב! זוהי תובנה ראשונית והיא חשובה מאוד, מאחר שלא פעם אנו נתפסים לצדדים השליליים שבמציאות. לא זו בלבד, אלא שאנו אף תולים בריבונו של עולם את האחריות לרעות אלה, כשלמעשה רובן נגרמו בידינו. דברים אלו של הרמב"ם מפורשים במקרא, והרמב"ם מציין זאת: "טוֹב ד' לַכֹל וְרַחֲמָיו עַל כָל מַעֲשָיו" (תהלים קמה, ט), וכן: "וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת כָל אֲשֶר עָשָה וְהִנֵה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא).

דברים דומים אומר גם הרב זצ"ל בעולת ראי"ה (א, קפח) על הפסוק בתהלים (ל, ו): "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ":

ההשקפה הכללית על חסד ד' המלא עולם תלמדנו, שהטוב והחסד של החיים הם היסוד הקבוע והמנצח במציאות. ואם אנחנו מוצאים את הרע, את האף והזעם, שמתגלה בעולם, הרי הוא לעומת הטוב הכללי – דבר ארעי, יוצא מן הכלל… האף הוא רק רגע, שוטף וחולף, עובר ומתבטל.

גאונותו של בלעם 

יכולת הראיה המיוחדת של בלעם הרשע היא לתפוס את הנקודה המעטה של חרון האף והזעם, ולהעצים אותה. כך אומרת הגמרא במסכת ברכות (ז, א):

מי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? – אין, דתניא: "וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם" (תהלים ז, יב). וכמה זעמו? – רגע. וכמה רגע? – אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה: "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" (במדבר כד, טז)… אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי – לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט.

הגמרא אומרת שבלעם ידע לכוון לאותה נקודת זמן מזערית בה הקב"ה כועס בכל יום. הגמרא במסכת עבודה זרה (ג, ב) מתארת את "סדר היום" הא-להי. הקב"ה זן את העולם, מפרנס אותו ומשפיע עליו טוב עצום. בתוך כל זה יש גם מציאות של "וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם". ישנה גם טיפה מרה אחת, מזערית, אך ברובו המוחלט של הזמן הקב"ה מיטיב עמנו בחסדו.

הרצי"ה זצ"ל (שם) מגדיר יכולת מיוחדת זו של בלעם, לכוון לאותו חלקיק שניה בו ה' זועם בכל יום, כ"גאונות עילאית" של רשע. בלק לוקח את הרגע הקטן הזה ודרכו רואה את המציאות כולה. הפעולה הזאת, של צמצום ההויה כולה לרגע אחד קטן של רוע, ועל פי רגע זה להעניק לכל המציאות משמעות שלילית, זוהי רשעות. זהו השקר הכי גדול העומד בסתירה מוחלטת לאמת הגדולה ביותר שהיא: "טוֹב ד' לַכֹל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָיו".

החיים שלנו מורכבים מסיטואציות שיש בהן טוב ורע. למרות זאת, רק מעטים מאיתנו אכן שמים לב ומודים שהרוב הוא אכן טוב. רובנו נתפסים למעט הרוע שישנו ומעצימים אותו לכדי חזות הכל. מעשה בבני זוג שפנו לרב לאחר שחיי הנישואין שלהם עלו על שרטון. פתחה האישה ואמרה לרב: "בעלי מעולם לא החמיא לי על האוכל שאני מכינה לו". תמה הרב ופנה לבעל: "האמנם כך? האם מימיך לא החמאת לה?" ענה הבעל: "ברור שהאוכל טעים. אם הוא לא היה כזה, הייתי אומר לה זאת…". הסיפור הזה הוא הסיפור של כולנו. אנו נצמדים לצדדים השליליים, נותנים להם מקום, מעצימים אותם הרבה מעבר למה שהם בפועל, ואחרי זה עוד מתלוננים שהחיים לא טובים… מה לגבי כל מה שטוב בחיינו? מה לגבי ההצלחות? ובכן, כל זה ברור. זה מובן מאליו… לאדם יכול להיות יום מוצלח אבל בגלל חצי שעה שבה הייתה איזו נפילה הוא מסכם את הכל במילים "הלך לי כל היום". מדוע?!

אצל בלעם ראיה שכזו היא אומנות הנובעת מרשע. אצלנו זה לא נובע מרשע חלילה, אבל עדיין צריך לנתח את התופעה. מדוע אדם נתפס למעט הלא טוב? לעיתים הסיבה היא גאווה. אדם חושב שהכל מגיע לו והכל חייב להיות מושלם כמו שהוא רוצה. האוכל צריך תמיד להיות טעים, אז מה פתאום הוא נשרף? אסור אף פעם שיעכבו אותו, אז איך יכול להיות שיש פקקי תנועה בעולם? וכך הלאה על זו הדרך. הכל חייב להיות תמיד בהתאם לרצוני! כך הגאווה מביאה למצב בו כל דבר קטן שלא מסתדר בדיוק כמו שהאדם רוצה, גורם לו להפרעה ומוציא אותו משלוותו. מציאות כזאת לא מאפשרת לאדם להמשיך ולהתקדם. אם הוא חווה פתאום נפילה, הוא מסוגל לזרוק מכוחה את כל עבודת ה' שלו, כי "לא ראוי לו". הרי הוא "צדיק אמיתי"! כדי להימנע מדפוס התנהגות שכזה חייבים לשים לב מה הרוב ומה המיעוט, וכל זה גם אם הרוב נראה מובן מאליו. הדבר נכון גם ביחס לכלל הבריאה, גם ביחס לזולת וגם ביחס לעצמי.

הטוב פנימי, הרע חיצוני 

אולם ישנו רובד עמוק יותר, כזה המתייחס גם אל מציאות שבה הרוב רע. רובד זה מופיע בתורתו המפורסמת ביותר של רבי נחמן, תורה רפ"ב בלקוטי מוהר"ן, עליה אמר והזהיר רבי נחמן שיש "לילך עם התורה הזאת כי היא יסוד גדול בהתקרבות אליו ית'". וכך הוא אומר:

דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפִילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוֹב, שבאותו המעט אינו רשע… וכן צריך האדם למצא גם בעצמו… ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב, והוא מלא חטאים… אף על פי כן אסור לו לפול מזה, רק צריך לחפש ולמצא בעצמו איזה מעט טוב.

כאן יש מקום לשאול: האם אין מדובר בהונאה עצמית? אם האדם שעומד מולי הוא רשע גמור, מדוע לחפש ולמצוא בו מעט טוב? אם אני מלא חטאים, מה הטעם להיתפס למעט הטוב שבי? תשובתו של רבי נחמן היא שהשאלה אינה מה העיקר מבחינה כמותית, אלא מיהו האדם מבחינה מהותית. השאלה הנכונה היא: "מי אני באמת?", האם ה"אני" הינו החיצוניות או הפנימיות? רבי נחמן עונה: ה"אני" האמיתי, האותנטי, הוא בטהרה שבאדם, שהרי "עָשָׂה הָאֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז, כט). בפנימיות כל אדם הוא טוב. בכל אדם יש חלק א-לוה ממעל. "נשמה שנתת בי טהורה היא". אנו המבקשים להיות אנשים פנימיים ומחוברים לנשמה שלנו, לזולתנו, לנשמת כל, חייבים לסגל ראיה אחרת. לפעמים יכולה להיות מציאות של רשע גמור, ולמרות זאת אומר רבי נחמן, זה לא הוא באמת. האדם האמיתי הוא הטוב הפנימי שבתוכו. עלינו להתבונן פנימה, לנשמה, על אף שלפעמים היא מכוסה בקליפות רבות.

שאלה מפורסמת היא מדוע כשטמא וטהור נפגשים הטמא מטמא את הטהור ולא להיפך? והלא מידה טובה מרובה ממידת פורענות?! התשובה היא, שהמפגש ביניהם הוא מפגש חיצוני ובחיצוניות כוחה של הטומאה תמיד גובר. אבל אם באמת ניתן להגיע למפגש פנימי, וודאי שהטהור יטהר את הטמא. אם צדיק אמיתי נפגש עם טומאה הוא יכול לפעול ולטהר אותה. הוא יכול לעשות כן משום שהמפגש הוא לא בחיצוניות של הדברים. הוא הדין לגבי העבודה של האדם עם עצמו. כשאתה נתפס לצדדים השליליים שבך אתה אחוז בחיצוני. מי שאוחז בנשמה, שהיא חלק א-לוה ממעל ממש, ממילא גם לא רואה רע.

הרב זצ"ל אומר באורות התורה (יא, ב): "האדם הישר צריך להאמין בחייו". על האדם לדעת שנשמתו היא אות אחת מהתורה, ומשום כך עליו להאמין בעצמו. זהו היסוד הגדול שכל ספר "אורות התשובה" בנוי עליו. כשאדם לא נותן לחיצוניות "לשכנע" אותו, הוא עתיד לראות טוב ולהצליח. גם אדם שהוא כעסן בטבעו, אם ידע ליקר את הפעמים בהם הוא הצליח להתגבר על הכעס, הרי הוא מתחזק ומתחבר לפנימיות האמתית שבו. יש להיאחז בזה, לתרגל זאת ובמקום לעשות "וידוי" על הדברים הרעים, לעשות "וידוי" דווקא על הדברים הטובים. אם בסוף כל יום, בסוף כל תקופה, אדם יכתוב לעצמו איזה טוב הוא עשה היום, איזה טוב הוא עשה בתקופה הזו – הוא יראה וייווכח כמה טוב יש בו. גם אם זה מעט, עדיין יש להיאחז בטוב הזה.

ראיית הטוב מתקנת את המציאות 

בראיית הטוב קיים רובד פסיכולוגי פרקטי ששורשו עמוק מאוד. הרב זצ"ל ב"אורות הקודש" (ב, עמ' תפח-תפט) מדבר על ארבע שאיפות שונות הקיימות באנושות ביחס לרע המופיע בעולם. ישנה שאיפה אלילית הרואה ברע שבעולם עיקר, ואף מכשירה אותו. גישה זו הופכת את העבודה הזרה לדבר לגיטימי. כך הפכו גילוי עריות, שריפת ילדים ועוד סאובים לעניין מקובל בימים עברו. השאיפה השנייה, המצויה בחלק מתורות המזרח, כבודהיזם, מכירה ברע ומתוך כך היא מואסת לחלוטין במציאות, מתייאשת ממנה ורואה תיקון רק במוות. השאיפה השלישית מתייאשת רק למחצה מן המציאות. היא דורשת להפקיר את עולם החומר, הנתפס בעיניה כרע, ולהציל רק את עולם הרוח. זוהי גישת הנצרות.

וישנה השאיפה הקדושה של ישראל, המבקשת להציל את הכל (אורות הקודש, שם): "להציל את הכל… להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור! ". עם ישראל מבקש לקדם את המציאות ולרומם אותה. עלינו לראות מה בפועל מתקן ומקדם, ובמקביל – מה גורם לנסיגה לאחור. כגון זה אומר רבי נחמן (שם): "ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות". במילים אחרות, אם אתה מתבונן על הצד הטוב, אתה ממילא מתקן את הצד הרע. אולם אם אתה מתבונן רק בצד הרע, אינך מצליח לתקן דבר. נמצא שנתינת מקום לרע גורמת להעצמתו. יש סוג של "יצר הרע" שאומר לאדם כי אם הוא יתמקד ברע הוא יצליח להפוך אותו לטוב, ואם הוא מתעלם ממנו הרי הוא מדחיק את האמת המרה. זהו שקר גס. אם נתמקד בטוב – הטוב יתעצם ובהמשך הוא אף יבלע את הרע.

ניתן להמחיש את הדברים דרך משל מעולם החינוך. שני תלמידים בכיתה; אחד מהם הוא "ילד טוב ירושלים" העומד בכל הדרישות והמטלות, והאחר הוא תלמיד חלש שאף גורם להפרעות במהלך התקין של השיעור. מהתלמיד הראשון המורה לרוב מתעלם. אין לו איתו בעיות. הוא "מובן מאליו". התלמיד השני, לעומת זאת, זוכה להמון תשומת לב. כל הפרעה וחריגה שלו זוכה להערה, ומאידך כל הצלחה שלו זוכה לתשבחות ולהוקרה חסרת פרופורציות. מחקרים הראו כי ככל שהתלמיד השני יקבל יותר חיזוקים חיוביים, בדרך כלל התנהגותו אף תשתנה באופן מהותי לכיוון חיובי. התלמיד מבין שיש בו טוב, הוא מתמלא באמון בעצמו וממילא הוא מבקש להעצים את הטוב שבו, וגם יש לו את הכלים לכך. דווקא התלמיד הראשון, שכולו טוב, אם לא יציינו תדיר את התנהגותו הטובה, עלול להתייאש ולעבור להתנהגות שלילית. הוא מבין שהדרך היחידה לזכות במעט תשומת לב, הינה דווקא באמצעות עשיית רע.

רבי נחמן לא מתעלם מהרע. נכון הדבר שכאשר עוסקים בטוב ממילא הרע מתקטן מאוד, אך רבי נחמן אינו חושש גם מעיסוק ברע עצמו. אדרבה, באותה תורה הוא מדבר על כך שהאדם צריך לחפש גם את הדברים הלא טובים שבו. עליו לבדוק את עצמו היטב ולא "לטייח". יחד עם זאת, במקום אחר (שיחות הר"ן, כ) רבי נחמן אומר בפירוש, שכאשר אין האדם שרוי בשמחה הוא אינו יכול לייחד זמן לשבר את לבו ולהשיח את לבבו לפני ה'. במילים אחרות, ניתן להתעסק ברע רק לאחר שהאישיות היא יציבה, שמחה ובריאה. אדם לא יכול להתבודד, לשפוך שיחו לפני ריבונו של עולם ולהגיד מה חסר לו, אם אין לו אישיות יציבה. אם אתה רואה תמיד את הטוב, אתה שמח, וממילא אתה חי. מצב זה מאפשר טיפול גם בדברים הלא טובים. נמצא שה"עין הטובה" היא הבסיס לטיפול בדברים הלא טובים. אנחנו מתוודים: "אשמנו, בגדנו, גזלנו". הוידוי חשוב והכרחי, שכן לא נוכל לטפל ברע אם לא נסמן ונתחם אותו. אולם טיפול שכזה מתאפשר רק על בסיס אישיות מוצקה הרואה את הטוב שבעולם ושבאדם.

השורש העמוק של הדברים הוא ההבנה שכוח הראיה הוא כוח ממשי הפועל במציאות. הדבר מבואר אף בספרי הפנימיות, כגון ב"שם משמואל" (שמחת תורה, תרעח) העוסק בראיית משה רבנו את מערבה של הארץ, לפני פטירתו:

ידוע מכוחות הראיה שעושה חיבור לרואה עם הנראה כמו שסיפרו "הטבעיים" שקווי אור יוצאים מן העין ומכים על הדבר הנראה, ויש עופות שמחממים את ביציהם בהבטתם, וכל אלה היה למרע"ה, והכוונה להיות מחובר עם הארץ, וכמו שאיננו בעל שינוי (שלא כהתה עינו גם בזקנתו) כך לא יהי' שינוי למהות הארץ.

משה רבנו הרוויח הרבה מעבר למה שראה בעיניו. הוא פעל על ארץ ישראל בכוח ראייתו. ראיה טובה פועלת טוב, וראיה רעה פועלת חלילה להיפך. למשה רבנו יש כוח ראיה אדיר ונדיר. לנו אין כוח שכזה, אולם אם תהיה לנו אמונה בכוחנו נוכל גם אנו לפעול טוב במציאות ועל עצמנו.