על היום ומחר בארבעת הבנים שבהגדה

ארבעת הבנים – ארבעה טיפוסים

בהגדה של פסח מופיעה ברייתת ארבעת הבנים. ברייתא זו, שמקורה במכילתא לפרשת בא, דורשת את שלושת השאלות שבהן שואל בן את אביו, והנמצאות בתורה במקומות שונים ובסגנון שונה כמייצגות שלושה טיפוסי בנים, ואת האמירה ללא שאלה של האב לבנו, כמייצגת דיבור עם טיפוס נוסף. וזה סדרם של הבנים בתורה:

1. הרשע שואל על קורבן הפסח: "וְהָיָה כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (שמות יב, כו-כז).
2. לשאינו יודע לשאול צריך לפתוח – "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). האמירה נדרשה כמכוונת לזמן שבו אפשר להצביע על דבר מה – "בעבור זה", והתפרשה לשעה ש-"מצה ומרור מונחים לפניך".
3. הבן השלישי, השואל בעקבות מצוות פדיון בכורות -"מה זאת"? זוהה כבן התם. והתשובה לשאלתו מתייחסת גם היא לפדיון בכורות:

והָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. ְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה'. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי-יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל-כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.

שמות יג, יא-טו

4. הבן הרביעי, המופיע בספר דברים, זוהה כבן החכם. הוא שואל על כלל המצוות התורה, אולם כיוון שהתשובה פותחת ביציאת מצרים, נדרשת שאלתו גם היא על מצוות החג: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר. מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (דברים ו, כ-כא).

 יש לשים לב לחלוקה הזוגית לפי הסדר בתורה. אם נבקש לחלק את ארבעת הבנים לזוגות, הרי שהרשע ושאינו יודע לשאול הם צמד אחד, והתם מצורף לחכם. צירופים אלו מבקשים פשר. יש להקדים ולשאול שאלה מתבקשת: כיצד חז"ל זיהו את ארבעת הבנים בכתוב? במה הם נאחזו כשקבעו את השייכות של כל טיפוס לשאלה מסוימת? בדרך כלל עוסקים בניסיון להבדיל בין שאלת החכם והרשע ולהיאחז במילה זו או אחרת שמופיעה בסגנון השאלות. והנה אנו מוצאים פרשנים מראשית תקופת האחרונים ששפכו אור על סוגיית הזיהוי בצורה המקורית – דרך הבן התם. להבנת דרכם עלינו לפתוח בבן הרשע. דרשן זיהה את הרשע באמצעות המילה "לכם" שבסוף השאלה, ודייק "לכם – ולא לו". הוא אינו מתכוון להקריב קרבן פסח, ומי שאינו מקריב את קרבן ה', הרי הוא מוציא את עצמו מן הכלל, מכלל ישראל, וחייב כרת. נשאלת השאלה: אם כן, מדוע הוא בכלל שואל על הקרבן? אין ספק ששאלתו נאמרת בדרך של לעג. על פי זה שאל רבי יצחק אברבנאל, מגולי ספרד: לפי החלוקה לזוגות הרי שהתם מזוהה כדמות חיובית, כבן זוגו של החכם. אך אם הדברים נמדדים לפי אופן השאלה, היכן אנו מוצאים אצלו גישה חיובית, הלא שאלתו – "מה זאת" – יכולה להיאמר בצורה לעגנית? והוא משיב שאכן השאלה אינה מקור הזיהוי אלא התשובה הרצינית שה' ציווה להשיב לו. כלומר, לשיטת האברבנאל הזיהוי של הבנים נקבע לפי 'שפת הגוף', לפי 'הדיקציה' וכד'.

ר' אפרים מלונטשיץ בעל "הכלי יקר" תוקף בחריפות את השיטה וטוען שאלו ביטויים חיצוניים שאינם מלמדים דבר. הלא התורה מדריכה את האבות להשיב לבנים לפי הטיפוס, וכיצד ידעו מה בלב השואל, וכיצד לזהות אותו? יש צורך לפיכך בסימן זיהוי מובהק יותר, ואכן הוא מציע זיהוי מובהק. הבה נקרא את דבריו:

והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת. בעל ההגדה אמר שפסוק זה מדבר בבן תם, והקשה מהרי"א בספר 'זבח פסח' מנא לן שזה מדבר בבן תם שמא הוא אומר דרך לעג 'מה זאת' כמו בן הרשע, ותירץ שלמדנו מתשובתו אשר צוה ה' להשיב לו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מאחר שצוה ה' להשיב לו כהוגן ודאי שאל כהוגן, אבל תירוץ זה אינו כהוגן וכל רואיו יאמרו מה זאת כי מלתא דפסיקא הוא שכל מי שאומר 'מה זאת' תם הוא, ואם לפניו ית' גלוי דעתו – לפנינו מי גלוי ובמה אדע מה בלב השואל, גם התורה אינה מגדת עתידות כזה. והקרוב אלי לומר בזה, שקשה לבעל ההגדה למה הזכיר בשני בנים לשון מחר, א' בפסוק זה, ב' בפר' ואתחנן (דברים ו, כ) 'כי ישאלך בנך מחר לאמר', ובשני בנים לא הזכיר לשון מחר ואדרבה אמר "והגדת לבנך ביום ההוא" ממש והוא הפך המחר, וקשה למה לא הזכיר בכולם לשון מחר או בכולם ביום ההוא, ועוד קשה: למה זכרה התורה שאלת 'מה זאת' אצל פדיון הבכורים, ולמה לא זכרה שאלה זו על פסח מצה ומרור כמו שזכרה בבן הרשע ובשאינו יודע לשאול. מהכרח קושיות אלו, ראה בעל ההגדה לומר שפסוק זה מדבר בתם ושבפר' ואתחנן מדבר בחכם, ומחר הנאמר בשניהם אינו מחר שלאחר זמן אלא מחר ממש, כי התם – כל זמן שאביו נותן לו פסח ומצה ומרור אינו שואל כלום כי ודאי אינו מלעיג על העבודה ומצות ה', וטעם על המצוה ג"כ אינו מבקש כי הלואי שיאכילו כל היום פטומות צלי אש ומצות מסלת נקייה על מרורים שדרכן לאכול לסבב תאות המאכל, ולמה יבקש התם טעם לכל אלו כי אינו חסר לנפשו מאומה, אבל בפדיון הבן שאין נותנים לו כלום אלא מבקשים ממנו שיתן הוא דמי פדיון אז הוא שואל מה זאת, כי אפילו תם ופתי גמור הרי הוא חכם לענין זה להחזיק ממון שלא ליתן ממון לשום אדם כלום בחנם, אמנם מן מלת מחר אנו למידין שזהו תם וישר ואינו מלעיג על הנתינה ואינו ממאן בה, כי באותו יום שמבקשים ממנו דמי פדיון אינו אומר כלום ונותן דמיו ואינו מבקש לידע טעם הדבר לומר על מה זה, כדי שלא יחשדוהו שאינו נותן מרצון טוב ויאמרו שהוא קורא תגר על מצות ה' לאמר למה זה אתן דמי בחנם, על כן הוא שותק ביום הנתינה ונותן דמיו לקיים מצות ה', אבל מכל מקום ביום המחרת הוא שואל מה זאת כי הוא חפץ לידע טעם על מה צוה לנו ה' ליתן דמי פדיון הבכור. וסימן זה מסרה לנו התורה, שאם ישאלך מחר מה זאת – למחרת יום הנתינה, וביום הנתינה אינו שואל כלום, אז ודאי בתום לבבו ובנקיון כפיו הוא שואל מה זאת, שאילו היה מלעיג או קורא תגר על מצות ה' אז היה אומר דבריו ביום הנתינה כדי לבטל הנתינה, ומאחר ששתק ביום הנתינה ושואל ליום המחרת ודאי תם וישר הוא ושואל כהוגן על כן תשיב לו כהוגן "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים ויהרוג ה' כל בכור" וגו', או אם הבן רואה את אביו שנותן פדיון דמי בכור בהמה ואינו שואל לו כלום ביום הנתינה שלא יחשדוהו פן רצונו למנוע את אביו מן המצוה ושואל לו ביום המחרת גם הוא תם יחשב, ולפי ששואל בקצרה מה זאת ואין בו דעת לפרט כל הענינים, מזה שפט שהוא תם ואינו חריף לדקדק בפרטי הענין, אבל אם היה שואל לשון זה ביום הנתינה יכול להיות שאינו תם. וכן פסוק כי ישאלך בנך מחר, הנאמר בפר' ואתחנן הנדרש על שאלת בן החכם נקט גם כן שם מחר למחרת יום העבודה, כי החכם מתירא לשאול ביום עשיית המצוה פן יחשדוהו שומע לומר שהוא מלעיג על המצות בשעת עשייתם כדי להשבית העם ממלאכת עבודת השי"ת, כי בלאו הכי רבים מקשים מה בין דברי הרשע לדברי החכם ולא רבים יחכמו להביא מתוך דקדוקי הלשון לחלק ביניהם ואולי יחשדוהו כמלעיג, ולצאת מידי חשד זה הוא שואל ג"כ ביום המחרת לעשיה, אבל הרשע שכל עיקר כוונתו כדי להשבית העם ממלאכת עבודת הש"י ע"כ הוא אומר דבריו בשעת עשיית המצוה ומלעיג עליהם לאמר במה אתם עסוקים וזקנים כמותכם יתעסקו בדברים בטלים הללו.

בעל "הכלי יקר" מפנה את תשומת ליבנו לעובדה מעניינת: קיימת חלוקה בין הצמדים שהזכרנו קודם לא בתוכן השאלות או התשובות, אלא בזמן השאלה. בתם ובחכם נאמר שהם שואלים "מחר". הרשע שואל "היום" – בזמן שעסוקים בהקרבת קורבן הפסח, ושאינו יודע לשאול אינו שואל, אבל התורה מלמדת אותנו לדבר איתו "היום"- כלומר ביום הקרבת הפסח. שואל "הכלי יקר" שתי שאלות על ההבדלים בין התם לשני קודמיו בפרשה: ראשית, מה פשר החלוקה הזאת של זמני השאלות? שנית, מדוע שאלת התם מופיעה בהקשר למצוות פדיון בכורים ולא ביחס לפסח מצה ומרור? תשובתו היא שזה סימן הזיהוי המובהק המבדיל בין הזוגות. "מחר" אין פירושו לאחר זמן אלא "מחר" ממש – למחרת קיום המצווה. כשהשאלה נשאלת למחרת קיום המצווה הרי היא מלמדת על התעניינות, על רצון להבין את הטעם, ולכן התם משוייך למשפחת החכם. ההבדל ביניהם הוא בחריפות הבאה לידי ביטוי בנוסח השאלה, ולכן התשובה לשניהם היא ביסודה תשובה זהה. על הבן התם נאמר: "והָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות יג, יד). על הבן החכם נאמר: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" (דברים ו, כ-כא). לעומת זאת, שאלה שנשאלת בעת עשיית המצווה מבטאת קריאת תיגר וניסיון להחליש את ההתלהבות בעת קיום המצווה.

מעתה ברורה התבנית שעל פיה קבעו חז"ל איזו שאלה שייכת לטיפוס מסוים: הרשע הוא זה ששואל בעת הקרבת קרבן פסח "מה העבודה הזאת לכם" – שילוב של לעג וקינטור עם הוצאת עצמו מן הכלל. את שאינו יודע לשאול יש לתפוס בזמן הנכון, ולכן יש לשוחח עימו בשעת עשיית המצוות ולהסביר לו את טעמם של המצוות. התם הוא זה ששואל ביום שאחרי קיום מצוות פדיון בכור, מפני מה מוציאים ממון על דבר-מה שנראה בלתי מובן. החכם הוא זה ששואל על כל המצוות למחרת קיומן – מה הם פרטי המצוות.

היחס שבין "היום" ו"מחר"

 דבריו של "הכלי יקר" פותחים פתח לנושא מעניין ביותר, הקשור גם ליציאת מצרים, והוא היחס שבין "היום" ו"מחר" במקרא ומשמעותו. הבה נבחן את ההופעות השונות של תופעה זו. כידוע ישנן חלוקות שונות של מכות מצרים לקבוצות. המפורסמת מכולן היא זו של ר' יהודה – דצ"ך עד"ש באח"ב. בתבנית זו יש זהויות שונות בין הקבוצות. למשל, במכה הראשונה בכל קבוצה פוגש משה את פרעה מחוץ לארמונו, בשנייה נכנס לארמון פרעה כדי להזהירו והשלישית נטולת אזהרה, אין דו שיח ביניהם. והנה מהמכה השנייה ואילך מופיעה תופעה מעניינת: המכה מוּסרת למחרת המפגש בין משה ופרעה. במכת צפרדע משה נותן לפרעה את האפשרות לקבוע את זמן הסרת המכה. ואף שבדרך כלל כל אדם מבקש שתסור רעתו מיד, פרעה מבקש שהמכה תסור למחרת. הראשונים מעלים אפשרויות שונות להסביר בקשה תמוהה זו. אלא שמכאן ואילך מי שיקבע את הזמן הוא הקב"ה – תמיד המכה אינה סרה ביום המפגש ולא למחרתו. מה פשר הדבר?

"המחר" במאבק נגד מצרים ועמלק

רעיון ה"מחר" בולט מאוד במאבקים שבין עם ישראל לעמלק[1]. כבר במלחמה הראשונה: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק. מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי" (שמות יז, ח-ט). פשוטו של פסוק אינו ברור והוא תלוי בפיסוקו. האם "מחר" מתייחס לרישא "צא הלחם בעמלק מחר" או שמא "מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה". הגמרא כוללת פסוק זה בין המקראות שאין להם הכרע (יומא נב, א-ב). בין כך ובין כך עניין ה"מחר" קשה מאוד. לשיטה שהציווי הוא להילחם מחר, קשה מדוע לא יילחמו היום, הלא מדובר במלחמת הגנה מפני אויב שתקף. ואכן יש מדרש שטוען שהייתה כאן השהייה נפשעת. גם לשיטה שהציווי למלחמה היה מידי וה"מחר" מדבר על התייצבותו של משה בתפילה על ראש הגבעה, קשה מאוד: מדוע לא יתפלל מיד באותו היום?

גם המלחמה השנייה של ישראל עם עמלק, זו שבה בני ישראל בהנהגת שאול המלך תוקפים את העמלקים, עומדת בסימן ה"מחר". מחיית אגג העמלקי לא התבצעה באותו היום שבו הייתה אמורה להיות, אלא רק למחרת (אמנם שאול המרה בכך את פי הנביא, אבל עובדה היא שאגג הוצא להורג רק למחרת). המלחמה השלישית, בימי דוד, עומדת גם היא בסימן "למחרת": וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם (שמואל-א ל, יז, רש"י מביא את המדרש שקובע במפורש שהדבר קשור ליסוד המדובר: "למחרתם – למודים הם עמלקים ללקות ביום מחר כמו שנאמר מחר אנכי נצב וגו', לכך נאמר למחרתם"). בתחנה הבאה, בימי מרדכי ואסתר, פותר היסוד שבוקע ועולה מהאירועים שצוינו, כמה קשיים באופן התנהגותה של אסתר. כל המפרשים שואלים מדוע אסתר לא ביקשה על עמה מיד כשאירע נס ואחשוורוש הושיט לה את שרביטו. שאלה זו מתעצמת לנוכח העובדה שגם במשתה הראשון לא ביקשה על עמה, אלא רק שהמלך והמן יבואו למחרת אל המשתה. ועוד שאלה אפשר להוסיף: מה פשר בקשתה של אסתר מאחשוורוש שתינתן רשות ליהודים בשושן להילחם גם למחרת י"ג, מה הוסיפה מלחמה קטנה זו? הרגו שלוש מאות עמלקים, וקבעו יום נוסף לפורים. מה פשר הדבר?

נסכם: מתברר שבמאבק שבין עם ישראל למצרים, כמו במאבק עם עמלק, שולט מוטיב ה"מחר", כיום שבו הקב"ה מכה את אויבי עמו. במצרים אין הקב"ה מסיר את מכותיו עד למחרת, וגם ההכרעות במלחמות עם עמלק מכוונות ליום המחר. יש טעם לכך.

מלחמת "היום" ב"מחר"

מטרת הבריאה הוגדרה על ידי הנביא ישעיהו: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיה מג, ז). הוי אומר, תכלית הבריאה היא להפיץ שם ה' וכבודו בעולמנו הגשמי. שאיפה זו תובל על ידי עם ישראל שעליו אומר הנביא: "עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (שם מג, כא). דרכו של עולם שיתרון האור בא דווקא מן החושך. כנגד אורו של עולם, עם ישראל, קיימות אומות שתפקידם הוא "להחשיך" כביכול את מציאות ה' בעולם. שלוש אומות נקראות "ראשית". אומת הקודש הלא היא עם ישראל – "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיה ב, ג), וכנגד קדושת ראשית זו יש שתי ראשיות של טומאה, הלוא הן מצרים ועמלק. על מצרים נאמר בפרק הסוקר את גלות מצרים והמכות: "רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם", כידוע חם הוא אבי מצרים. ועל עמלק נאמר "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד". יש להבין מה פירוש המונח "ראשית גויים", והלא עמלק לא היה העם הראשון בעולם? אלא כאמור הוא מייצג שורש של טומאה המתנגד לעם ישראל, שורש הקדושה. 'ראשית' טומאת מצרים פירושה הכפירה שהופיעה בפי פרעה מלך מצרים שכפר בעצם מציאות ה': "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה'…" (שמות ה, ב). עמלק לעומתו, אינו כופר במציאות ה', הוא כופר רק בהשגחת ה'. דגלו הוא "אשר קרך"- לשון מקרה (רש"י דברים כה, יח), כביכול כל המתרחש עלי אדמות אך ורק מקרה הוא. על כן המאבק עם מצרים הוא על האמונה במציאות ה', ואמונה זו מוכרעת בעשרת המכות. עמלק מופיע מיד לאחר מכן, לפני מתן תורה, שכן אמונה בכוח עליון ערטילאי אינה מפריעה לו, מה שאין כן מתן תורה שפירושו הורדת שלטון ה' למציאות, היינו, במערכת מצוות ואיסורים. המלחמה בעמלק הפכה למלחמה נצחית שכן עמלק מייצג את כל הגורמים העומדים להשכיח את שם ה' בעולם. ולכן אף שעמלק האתני לא קיים, אבל מחשבות עמלקיות קיימות ואף פורחות שוב ושוב בצורות שונות. המאבק בין עם ישראל למצרים ועמלק הוא המאבק בין עם המחר לעמים המייצגים את "היום". ה"מחר" הוא היום שבו יהיה ה' אחד ושמו אחד, כדברי אהרון "חג לה' מחר". אך "היום" הראיה הזאת עדיין לא התפשטה, שם ה' עוד מכוסה. עולם הטבע הוא "העולם", הקב"ה נמצא בו במסתרים. והמצרים, המסמלים יותר מכל את ההשתעבדות לעולם המבוסס על הטבע, שייכים לאופי זה של תרבות, תרבות "היום". שבירת תרבותם באה על ידי המכות שהסתיימו רק למחרת. כך גם עמלק וצאצאיו. מה בוער להמן להשמיד את כל היהודים "ביום אחד"? נדמה לו שבמסגרת "היום" הוא יצליח. אסתר לעומת זאת דוחה את ההכרעה ל"מחר". המתח נורא, אבל היא למדה ממשה רבנו שהניצחון אפשרי רק בעולם המחר. גם בעת המלחמה היא מבקשת יום נוסף, מפני שההצלחה המלאה תתרחש רק ביום המחרת. אולי זו הסיבה לכך ששאול לא הרג את אגג בו ביום, והמתין ליום המחרת. אלא שהוא עבר על ציווי ה', והתוצאה הייתה איומה. חז"ל אומרים שבאותו לילה התעברה שפחה ממנו במחנה השבויים וממנו יצא דורות רבים לאחר מכן המן האגגי. שמואל זועק אל ה' כל אותו הלילה. אולי לא על שאול אלא על עם ישראל שדורות רבים לאחר מכן תרחף על ראשו סכנת השמדה. אמנם אגג העמלקי נופל למחרת ביד שמואל, כמו כל העמלקים שלמודים ליפול למחר. שמואל שיודע את גודל הטעות של שאול מטיח בו "וגם נצח ישראל לא ינחם". מה זה קשור לכל העניין? לפי מהלך הדברים זה ההקשר: עם ישראל הוא עם המחר, עם הנצח. ולכן אף שכתוצאה מהשהיית דבר ה' הוא עוד יעמוד בסכנת השמדה, אך בסופו של דבר "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם ".

המשותף למצרים ועמלק

 הקשר שבין מצרים ועמלק מופיע במקום נוסף. אחר מלחמת עמלק התורה מגדירה את עמלק כך: "יָד עַל כֵּס יָהּ", לכן "מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר". ידו של עמלק מכסה את הופעת כיסא ה', המופיע כאן בשם י-ה. שם זה מבטא את החיבור של עולם הזה ועולם הבא, של היום ומחר. האות ה' מסמלת את העולם הזה והאות י' את העולם הבא (מנחות כט, ב). אותיות אלו מסמלות את ההווה והעתיד. ההווה הוא האות ה', וה-י' מסמל את העתיד, שהרי על ידי הוספת יו"ד אפשר לשנות את העבר לעתיד ("עבר" – "יעבור" וכד'). לכן "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד", זאת אומרת באחרית הימים תאבד מהותו של עמלק. גם מצרים קשורה לשם זה "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ"- ההווה הוא מיצר, ויוצאים ממנו, ממצרים, על ידי קריאה בשם זה. על ידי הבנה שאנו "אנשי המחר", פנינו אל היום שיהיה ה' אחד.

"היום" ו"המחר" בארבעת הבנים ובימינו

 בהגדה של פסח נרמז פעמיים כינוי זה של הקב"ה. בפתיחת ההגדה מופיע תקציר של הפעולות שנעשה בלילה זה – קדש ורחץ וכו'. סך הכול חמישה עשר סימנים של הפעולות שצריך לבצע והדברים שיש לאומרם. אין זה אוסף מקרי אלא מבנה מסודר ומשוכלל שבנוי מחמישה עשר שלבים, ומטרתו לבנות סולם שמצמיח ומגביה את קומתנו האישית כבני חורין. כמו כן בפזמון "דיינו" יש חמישה עשר מעלות, כנגד חמישה עשר שירי המעלות. המספר הזה אינו מקרי ויש לו מספר משמעויות. די אם נזכיר שליל הסדר נערך בחמישה עשר בניסן, בלילה שבו השלימה הלבנה את צמיחתה מהשלב שבו היא התאיינה ולא נראתה, וכל יום נחשף חלק נוסף ממנה עד שהגיעה למראה שלם. זו גם תקוותנו. בהקשר של דברינו הקודמים יש לומר שחמישה עשר הם גימטרייה של שם ה' המדובר – י-ה, והוא רומז לאופן השיחה עם הבנים. יש שני סוגי בנים: החכם והתם מבינים את העיקרון של "מחר" – השאלות שלהם לגבי "היום" ימתינו למחר, אבל יש סוג של בנים ש'-מצרים' חלחלה בהם. הרשע נמצא במצב כה קשה עד כדי שאילו היה שם לא היה נגאל. הוא איש של "היום" ו"היום" פרעה הוא האל הגדול. עם טיפוס זה צריך להתמודד בדרך של "הקהה את שיניו". הבן הזה מזלזל ב"מחר", בקריאה בשם ה' א-ל עולם. ויש במשפחה הזו גם מי "שאינו יודע לשאול", זה מי שאינו מבין את "המחר". הוא לא הוציא את עצמו מן הכלל. איתו צריך לדבר על "היום" ולהוביל אותו מ"היום" "למחר". "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים" (פסחים קטז, ב). דור יוצאי מצרים נפגשו עם שני סוגי כפירות ותיקונן. האחת, כפירתו של פרעה במציאות ה', אמונה שטבעה בים סוף עם פרעה וחילו. האחרת, מיד לאחר מכן, כפירתו של עמלק בהשגחת ה'. היוצא "בכל דור ודור" ממצרים צריך ללמוד ולחזק אמונתו בה' ובהשגחתו. עליו להפיח תקווה כנגד הקמים לכלותינו בכל דור ודור, כך שגם אם נדמה שהשעה משחקת לרשע, יבוא יום והוא לא רחוק, "מחר", ואור הישועה יזרח. ועוד עלינו לדעת להבדיל בין עיקר לטפל, בין העראי לבין הנצח. "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם".

[1] עיין על כך בספר "פחד יצחק" לפורים, להרב יצחק הוטנר, עניין ה', ובספר "הסתרים באסתר", להרב אברהם ריבלין, שהרחיב בכמה מקומות ברעיון זה ומשמעותו. כמה מהדברים לקמן לקוחים מספר זה.