ישנם סיפורים בתנ"ך, שקריאה בהם מחזירה אותנו באופן אינסטינקטיבי לסיפור אחר, קדום יותר. קריאה שעושה לנו הרגשה של "דז'ה-וו", כאילו כבר היינו בסיפור הזה. במקרים כאלה מחברי הסיפורים כמו פונים אלינו, הקוראים, ומבקשים שנחזור לסיפור הקדום ונערוך את ההשוואות המתאימות, וזאת כדי לתת לסיפור המאוחר נופך חשוב ונוסף.
כזה הוא, לעניות דעתי, סיפור פתירת חלומו הראשון של נבוכדנאצר, אשר מופיע בפרק ב' בספר דניאל. סיפור זה לא יכול שלא להזכיר את סיפור פתירת חלום פרעה על ידי יוסף הצדיק. יש לתהות למה סיפורים אלה מתרחשים בצורה כל כך דומה, עם ביטויים ומונחים זהים, מה המסר המשותף להם ומה הם יכולים לגלות לנו על הקץ. אלה הנושאים שאשתדל לעסוק במאמר זה. עם זאת, בפתרון השאלות אינני מתכוון לעסוק בתוכן החלומות עצמם, אלא בסיפורי המסגרת שעוטפים אותם.
פתרון חלום נבוכדנאצר
כיוון שרוב הפרק בו מופיע חלום נבוכדנאצר כתוב בארמית, אנסה לסקרו בתמצות:
בשנת שתיים למלכות נבוכדנאצר,[1] שנתו של המלך מוטרדת על ידי חלום אשר מציק לו מאוד, ולא נותן מנוח לנפשו. הוא קורא לכל חכמי בבל אשר מתמחים בכישוף ומאגיה כדי שיפתרו את חלומו. החכמים מגיעים ומבקשים את תוכן החלום כדי שיוכלו לפרש אותו, אך המלך עונה שפרטי החלום נשכחו ממנו והוא מעוניין לדעת אותם בנוסף להשגת פשרם. מתוך דמותו הקיצונית והקוטבית הוא מאיים בלהט הרגע שבמידה והחכמים לא יצליחו במשימתם הם ייחתכו לחתיכות, ואף בתיהם ייעשו לשממה. אולם אם הם ישיגו את החלום ויפענחו את פשרו – יתוגמלו בהתאם. החכמים חוזרים שנית על דרישתם לקבל לפחות את פרטי החלום כדי שיהיה להם "חומר" לעבוד איתו. בקשה זו מוסיפה לכעסו של המלך שגם כך לא היה קטן, ובגערה נוספת הוא מטיח האשמה לפיה הם מנסים למשוך זמן ולרמות אותו. הם, בתגובה עונים לו בצדק כי אין בן אנוש אשר יכול למלא אחר דרישתו הלא הגיונית. תגובה זה גודשת את הסאה מבחינתו והוא גוזר גזירת הרג על כל חכמי בבל. גזירה זו כוללת גם את חכמי החצר היהודים: דניאל, חנניה, מישאל ועזריה.
בהמשך מתוארת שיחתו של דניאל עם אריוך שר הטבחים, "שר המוות", אשר אחראי לביצוע גזירת המלך. דניאל שואל אותו לסיבת כעסו של המלך. לאחר שאריוך מגולל בפניו את הסיפור, דניאל נכנס למלך להתחנן בפניו שייתן לו הארכת זמן כדי שיוכל להשיג את החלום ופשרו.
לאחר שהוא יוצא מהמלך, ואנו מניחים שהמלך אישר לו את הבקשה, עובר דניאל אצל חנניה, מישאל ועזריה ומבקש מהם להתפלל עליו להצליח במשימה. בלילה, דניאל אכן מקבל בחלום את פרטי חלומו של המלך ופישרו.
לאחר מכן, דניאל רץ בבהלה לבית המלך, לא לפני שהוא משבח את הקב"ה על הסוד שגילה לו.
בעומדו לפני המלך, מגלה לו דניאל את מה שהוא שכח, הוא אף מזכיר לו שלפני שנירדם היה מוטרד בשאלה מה ייקרה לאחר לכתו, ומשם מתחיל דניאל לתאר את פרטי החלום: צֶלֶם אדיר, שעשוי מארבעה חומרים שונים באופן בו כל שכבה בצלם עשויה מחומר אחר. לאחר מראה מאיים זה, מתרוממת לה אבן שאיש אינו הרים ומתחילה לשחוק את רגלי הצלם – עד ששוחקת והורסת את כולו.
מסר החלום, אומר דניאל, הוא שהצלם מתאר את מכלול הממלכות שישלטו בעולם, והוא – נבוכדנאצר – מהווה את ראש הצלם, המלכות הראשונה. לאחריו תמשולנה עוד שלוש מלכויות, אך עתידות הן ליפול, וכך גם הוא עצמו. לאחר נפילת מלכויות אלה תעלה מלכות נוספת, הלא היא מלכות ה' המיוצגת על ידי האבן, תכריע את המלכות הרביעית, ותמלוך לעולמים.
לנוכח אמירת דברים אלה, נבוכדנאצר משתחווה לדניאל ומשבח את א-לוהי ישראל. הפרק מסתיים בכך שהמלך מגדל את דניאל להיות ראש השרים, ואף חנניה, מישאל ועזריה מתמנים לשרים חשובים לאחר בקשת דניאל.
דמיון עלילתי
כאמור, בסיפורי המסגרת של חלום פרעה ושל חלום נבוכדנאצר חוזר על עצמו דפוס דומה: מלך של אחד האימפריות החזקות באזור חולם חלום שלא נותן מנוח לנפשו [אצל פרעה נאמר "וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ" (בראשית מא, ח) ואצל נבוכדנאצר נאמר "וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ" (דניאל ב, א)[2]], בשניהם משמעות החלום נסתרת. המשימה לפתרון החלומות עוברת לידיהם של חכמי המלך – אשר נכשלים במשימתם. לאחר שהמלך אובד עצות, מגיח לקדמת הבמה נער עברי, בעל כוחות רוחניים מיוחדים, ופותר את החלום בשם אלוקיו. המלך משתהה לנוכח הפתרון וחוכמתו של פותר החלום – וממנה אותו למשרה רמה.
כמו כן, בשני הסיפורים טיפוס הנער העברי נהפך למרכז העלילה זמן קצר ביותר לאחר שריחפה מעליו סכנת מוות מוחשית. בנוסף, שתי הדמויות באו במגע ישיר עם שר הטבחים, המוציא להורג המלכותי.
ולא רק הסיפורים דומים, אלא גם גיבוריהם; רבינו בחיי, כפי שנראה בהמשך, יעמוד על נקודה זו בפירושו לאורך כל הפרשייה.
מידותיהם של פותרי החלומות: פרישות וחכמה[3]
כפי שציינו, לשני גיבורי הסיפורים שלפנינו יש "רקורד" דומה: שניהם נערים אשר בילדותם נעקרו מבית הוריהם ומחבל מולדתם לארץ זרה. שניהם היוו למעשה את "הכוח החלוץ" להסדרת ההשתקעות היהודית בגלות: יוסף הכין את התשתית החומרית לירידת שבעים הנפש למצרים, ודניאל, אשר גלה בגלות יהויקים שקדמה מספר חודשים לגלות החרש והמסגר, נטמע בחצר בית המלך גם כדי להשתדל בשביל עמו.
אמנם בפני שניהם עמד אתגר גדול: לשמור על ייחודיות יהודית בארץ נוכריה, ולא לנהוג לגמרי כ"מנהג המקום". אצל יוסף, באה לידי ביטוי ההתמודדות באתגר זה דרך סירובו להיענות לבקשת אשת פוטיפר, "שִׁכְבָה עִמִּי" (בראשית לט, ז), ולהימנע מ"לחמו" של פוטיפר. דניאל, בדומה ליוסף, נמנע מלאכול את פת-בג המלך, התפריט המלכותי היומי אשר מובא לו באופן קבוע בחצר המלך – והחלפתו בזירעונים (דניאל א, ה-טז).
אם כן, התכונה הבולטת בשני האישים היא הפרישות. הפרישות הזו יכולה לתת הסבר מדוע דווקא שתי הדמויות האלה זכו לדרגת חכמה כזאת, שכן דווקא לאחר העמידה בניסיונות הכתוב מספר על חוכמתם של השניים. רבינו בחיי (בראשית מא, טו) עומד על השוויון בתיאור חוכמתם:
"ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו" – תבין, מלשון, שמע ישראל, שהוא עניין התבוננות, כלומר יש בך כוח החוכמה והבינה לפתור את החלום. וכן אמר בלשאצר לדניאל (פרק ה'): "ואנה שמעת עלך די תיכול פשרין למיפשר וקיטרין למישרא".
ממילא, כאשר אנו מבינים כמה גדולה ההשוואה בין השניים, אנחנו יכולים להסיק מה הייתה גדולה צדקותו של דניאל שהושווה ליוסף הצדיק.
כהרף עין: אופייה של גאולה
לדפוס העלילתי הזה, בו מתהפכות היוצרות ממוות לחיים ומאפלה לאורה במהירות הבזק, יש עקבות גם במקומות נוספים בתנ"ך, אולם בסיפורינו הדבר בולט במיוחד; בסיפורו של יוסף – מבור תחתיות, פשוטו כמשמעו, עולה יוסף הישר לכסא המשביר על כל ארץ מצרים. ההפרש הבלתי נתפס הזה נאמד בדקות ספורות של שיחה עם פרעה. ההגעה למעמד הזה נעשית גם היא בבהלה ובחיפזון תוך כפייה מוחלטת כמו שמעיד הכתוב: "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר" (בראשית מא, יד).
דניאל, בשונה מעט ממנו, רץ בכוחות עצמו לבית המלך. יודע הוא כי כל דקת איחור עלולה לעלות בחיי חבריו ועמיתיו בחצר המלך. אך לאחר שזה מגיע ומביא עימו את חלום נבוכדנאצר ופתרונו – נהפך הנידון להריגה לראש שרי בבל.
לפי הספורנו (שם), אין הדפוס הזה כולל רק מספר מצומצם של מקרים בהם המעבר מצרה לגאולה הוא כהרף עין, אלא מדובר באחד המאפיינים הבולטים של הגאולה כמושג:
"ויריצוהו מן הבור" – כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע, כאומרו "כי קרובה ישועתי לבוא" (ישעיהו נו, א) וכאומרו "לו עמי שומע לי… כמעט אויביהם אכניע…" (תהילים פא, יד). וכן אמר לעשות לעתיד, כאומרו "ופתאום יבוא אל היכל האדון אשר אתם מבקשים" (מלאכי ג, א).
דרך הגאולה הזאת, אשר חושים אנושיים מתקשים לקולטה היטב, זוכים אנו בהצצה על דרכי ההנהגה האלוקית אשר נרקמות בהיסטוריה. ובנוסף לדרך זו, אנו זוכים לעוד שתי צורות של חותם ידו על הקב"ה במציאות: החלום וקץ הזמן.
מה בין יקיצה לקץ
משמעותו הפשוטה של המושג "קץ" הוא קצה, סוף. אמנם בנוסף למשמעות זו, המילה "קץ" מתארת גם קצבה – מכסה של כמות מסוימת שסופה להיגמר. אם נדבר על קץ במשמעות קצבה בהקשר של זמן – הרי נציג שיש תקופות שאורכן קבוע מראש, ובהגיע עת אותה תקופה להסתיים – מתחילה תקופה חדשה ולה קצבה משלה.
לא בכדי, פרשיית חלום הפרעה שמתחילה את פרשת "מקץ" מרובה בפעלים מהשורש י.ק.צ. המדרש בבראשית רבה (ט, א) לומד מכך שיקיצת פרעה מחלומו היא הסימן לכך שהגיעה שעתו הגדולה של יוסף:
"ויהי מקץ שנתיים ימים"… דבר אחר "קץ שם לחושך" זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים. כיוון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום.
המדרש מבאר לנו בצורה נפלאה איך "החותמת" של בורא עולם באה לידי ביטוי בסיפור עליית יוסף: דרך יקיצת פרעה, טרדתו מהחלום ופתרונו בידי יוסף אנחנו למדים ברמז כי הגיעה לקיצה תקופת האפילה של יוסף בבית הסוהר, וממילא אנו עדים לעוצמת היד המכוונת. לא זו בלבד, אלא מסתבר שלא רק אצל יוסף מתוארת כאן סיומה של תקופה והתחלה של אחת חדשה, אלא גם לשליט המצרי שמינה אותו כפי שמתאר רבינו בחיי (בראשית מא, א):
"ופרעה חולם" – ראוי שיאמר ופרעה מלך מצרים, אבל מפני שהיה החלום הזה בעניין היאור והוא היה תחילת מפלתו, גם בו יש רמז למה שעתיד שילקה במים, על כן לא הזכיר בו הכתוב מלכות כי אם השם (=פרעה) לבדו.
כלומר, בפרשייה זו אנו עדים לפעולת המערכת הא-לוהית, אשר דרך פעולתה במימד הזמן – תוך הקצבות נגדיות של עלייה ושקיעה, מכתיבה את מהלך ההיסטוריה.
אם דבר זה נכון לסיפור יוסף, על אחת כמה וכמה שבולט הוא בספר דניאל; נבוכדנאצר, המושל בכיפה, מתבשר ביקיצתו על קיצו הקרב, אלא שהוא אינו זוכר זאת וזקוק לדמות שתחזיר לו את התוכן החשוב הזה. השכחה הזאת מפעמת את רוחו ומוציאה אותו מאיזון עד שהוא פועל בצורה קיצונית ואכזרית כדי להשיג חזרה את החלום. הפירוש של דניאל לחלומו, מבהיר לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שזמנו קצוב, ושאחריו עתידות לקום מלכויות נוספות שיישלטו בעולם.
ואם כן יש לשאול עתה: מדוע הקב"ה בחר לגלות את תוכניותיו דרך ה"קדנציות" של מלכי אומות העולם? וכן, במה זכו מלכי האימפריות הגאוותנים והיהירים לקבל התגלות מעין זו?
כבוד מלכות
כדי לנסות להביא תשובות, נצטרך לגעת במהות המושג "כבוד מלכות" שקיים בספרות חז"ל.
בתורה ובנביאים מופיעות מספר דוגמאות למקרים שבהם נביאים ואנשי קודש חולקים כבוד למלכים רשעים, אשר אין הצדקה מוסרית לכבדם. הדוגמא המפורסמת ביותר היא ציווי הקב"ה כלפי משה ואהרן על פי המדרש (תנחומא שמות ו, יג) לחלוק כבוד לפרעה בצורה של התבטאות מעודנת כלפיו:
"וידבר ה'… ואל פרעה" – אמר להם הקב"ה היו נוהגין בו כבוד, וחלקו כבוד למלך, אע"פ שאני צריך לעשות בו את הדין. לפיכך משה אומר לו: "נלכה נא וכו'.." פן יפגעך בדבר או בחרב לא אמר, אלא פן יפגענו – ללמדך שנהג בו כבוד.
לפי פשט המדרש, מובן רק כי קיים הציווי לכבד את פרעה, אך עדיין לא ברור מדוע יש לחלוק כבוד למלך רשע. אם מלכות מייצגת תוכן של רשע, מדוע יש להוקיר אותה?
נראה שמהעץ יוסף במקום, ניתן להצביע על כיוון לתשובה: "כי המלכות ניתנה מאת ה' שהוא מעדה מלכין ומהקם מלכין[4] – וכבוד ה' שינהגו כבוד במכובדיו". דבר דומה כותב הרב זווין זצ"ל באנציקלופדיה התלמודית[5] בערך "כבוד מלך":
אף מלך רשע, יש מן האחרונים שכתבו שראוי לחלוק לו כבוד, שהרי למדו חיובו ממה שאמרו במלכים רשעים, וכמו שאמרו מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, והמזלזל בכבודו כאילו פוגע בכבוד המקום.
לפי העץ יוסף והרב זווין, העיקרון העולה ממושג "כבוד מלכות" אינו מתן כבוד לאישיות הפרטית של המלך. הכבוד הוא כלפי התפקיד שהמלך ממלא בעולם. אליבא דאמת, מוסד המלכות הוא רק גלגל, או משבצת, במערכת המציאות העצומה שהקב"ה מפעיל. מתן כבוד למי שממלא את המשבצת הוא למעשה מתן כבוד למנהל המערכת. וממילא, כאשר ממלכה יורדת מבמת ההיסטוריה – אנו מגלים שוב שיש גורם גבוה יותר שמסובב את הכל, עובדה שמעלה את כבודו.
אך למרות שכל מלך יודע שסופו יגיע, בתקופת שלטונו אין הוא מודה בעובדה שהוא רק "משבצת", הוא מדחיק אותה ואף מכחיש בה. הדברים אמורים ביתר שאת על מלכים שחולשים על אזורים שלמים וארצות רבות, כמו פרעה ונבוכדנאצר שידוע שעשו עצמם אלוה. במקרים כאלה, עלול להיווצר חילול ה' גדול, בה העבד מכחש באדונו. נבוכדנאצר אף החריב את מקדש ה' וחיללו. על כן שותל הקב"ה בנפשם של המלכים האלה את האמת על יחסי העובד והמעביד, עמוק עמוק בנבכי התת מודע, למקום שאי אפשר לברוח ולהדחיק אותו – ולהוציא מפיהם הכרה של מקומם האמיתי והבנת תפקידם.
ההתגלות הזאת בצורה הזו לא מותירה מקום גם לגדול הספקנים, ומספקת הצצה להימצאותו של הקב"ה בזמן ובמרחב ולהתערבותו המוחשית במהלך ההיסטוריה.
תפיסת טיפוס הנער העברי את המציאות הפוליטית
בניגוד למלכים הסוררים, אשר נאלצו בלית ברירה להודות בתפקידם הזוטר ובמעמדם הנחות לעומת בורא עולם, עומד טיפוס הנער העברי ומודה בפה מלא, קבל עם ועולם – שהוא רק השליח!
יוסף, עוד לפני ששומע את החלום לפתור אותו, מקדים ב"בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (בראשית מא, טז) וכן בהמשך מוסיף "אֵת אֲשֶׁר הָֽאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹֽה" (שם שם, כה). דניאל, בהקבלה, עושה את אותו הדבר. גם כאן רבינו בחיי (שם שם, טז) הוא זה שמסב את תשומת ליבנו לדבר ההקבלה:
"בלעדי" – בלעדי השיב יוסף אין כח החכמה והבינה בי אלא חוץ ממני, זהו שאמר בלעדי כלומר זולתי א-להים יענה את שלום פרעה, הכל בא מכח א-להים שהוא בעל הכחות כולן והוא יעזור אותך מצער החלום ופתרונו. והזכיר א-להים כי מאתו המענה בחלומות והיא הה"א האחרונה שבשם. וכן אמר דניאל (דניאל ב) ופשרה נאמר קדם מלכא, רמ"ז לוא"ו ה"א, כי במה ידע פשר דבר כי אם בשתי אותיות האחרונות והבן זה… וכשם שהזכיר יוסף לפרעה בלעדי כך מצינו בדניאל שאמר לנבוכדנצר (דניאל ב) ואנה לא בחכמה די איתי בי מכל חייא וגו'.
לא רק תוכן החלום הוא זה שגורם למלכים להגיע להבנה נכונה, אלא גם צורת ההתנסחות של פותרי החלומות יכולה לתת להם שיעור בהבנת מקומם. אולי גם אתם רק שליחים, מנסים לרמוז להם שליחי ה'.
מעבר להכרת הטוב שדניאל נותן לקב"ה בהודאתו, הוא גם פורס בפנינו את תפיסתו בנוגע להתרחשויות הפוליטיות שקיימות במציאות, כך מפרש המלבי"ם (דניאל ב, כ) את הודאתו:
"ואמר להוא שמה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא" – באר שה' הוא המקור והשורש לכל הדברים, בין אל מציאות בכלל כל זמן שיהיה ברצונו שיתקיים, וזה מעולם ועד עולם, רוצה לומר כל עת שיתקיים העולם הזה ע"י שפעו רצונו וברכתו… וכן הוא המקור אל החכמה והיכולת, כי החכמה והגבורה אינם תארים נוספים בו, רק הוא עצם החכמה והגבורה, וכל חכמה וכח אשר במציאות נאצל ונשפע מאיתו.
בתוך משחקי הכוח, התככים והיצריות שבארמון הבבלי, מסוגל דניאל לחזות בסדר א-לוהי מדויק, בקצבה מדויקת. ההתרחשות הארצית מגלמת בתוכה מערכת שלמה של כוחות רוחניים הבאים לידי ביטוי בחכמה וגבורה. כוחות אלה נמצאים במקומות בהם הם אמורים להיות, ואשר נשפעים ממלך מלכי המלכים. השקפה זו, השייכת לטיפוס הנער העברי, יודעת לראות את המערכת הפוליטית ממבט שורשי יותר שמשורטט ומתורגם לדברי ימים. יש לציין שההסתכלות הזאת אינה מתעלמת מהרבדים הפוליטיים הרדודים יותר של המציאות, עובדה שאנחנו רואים שיוסף ודניאל מצליחים להתמודד בהצלחה בעולם המעשה ואף להצטיין בו, אלא שהיא שמה את אותם רבדים במדרג נכון – היא יודעת מה עיקר ומה טפל.
תפיסת הנער העברי מושרשת בעם ישראל בצורה עמוקה ועוזרת לו בהישרדותו עם אתגרי הזמן והשעה, ומכניסה את מימד הנצח לעולם הזמן. עצם העובדה שסיפורי טיפוס הנער העברי מתרחשים בתחילתן של גלויות ישראל יכולים לרמז לנו שגם לגלותנו יש סוף, ושהגאולה מתקרבת כל הזמן.
סיכום
אם נסכם, נאמר שהשוואת דמויותיהם של יוסף הצדיק ודניאל החוזה מעצימה אצלנו את דמותו של ה"נער העברי", עבד ה'. דמות זו פרושה מאיסורים כשהיא נמצאת עמוק ב"גוב האריות". ההתנהלות הזו מביאה אותה לידי חכמה שמאפשרת לה לחזות ולגלות את ההתערבות האלוקית במציאות, ובפרט בסידור סדר המלכויות השולטות בעולם. כמו כן, דרך דמות הנער העברי וקורותיו, המאפיין הבלתי אנושי של גאולה שנע מקצה לקצה בקצב מסחרר – ממוות לחיים, מאפלה לאורה – מתגלה. ובזכות ענווה שתולה את הכל בשמיא, היקיצה מהחלום מתבררת כקץ. לענווה זו נוספת גם התכונה לראות את המציאות דרך חלוקת ה"משאבים" הרוחניים שלה וכיצד הם באים לידי ביטוי במאבקי הכוחות הארציים בצורתם המשוקללת והמסותתת ביותר, מעשה ידי אומן.
[1] זהו המניין שמציין המקרא, אמנם רש"י מעיר בתחילת פרק ב' שם שחשבון זה לא ייתכן מבחינה היסטורית ומבין שמניין זה הוא לחורבן המקדש.
[2] בבראשית רבה פט מובא שההבדל בין הפעלים המבטאים את ההתפעמות נובע מכך שהתפעמות נבוכדנאצר גדולה יותר כיוון שגם תוכן החלום נעלם ממנו וגם פישרו, לכן נאמרה ת"ו נוספת "ותתפעם".
[3] הרעיון המרכזי בפרק זה ועוד רעיונות נוספים במאמר לקוחים מהספר "דניאל – גלות והתגלות" של הרב יעקב מדן, הדפסה שנייה תשע"ב, הוצאת תבונות.
[4] מקור ביטוי זה מופיע בספר דניאל בפרקנו.
[5] הרב שלמה יוסף זווין, אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"ו, עמוד תרס"ו.