פרשת ויצא
הלימוד השבועי // הרב מוטי פרנקו

נתמקד בעיון זה בפסוקים המתארים את הולדת השבטים והקמת בית ישראל

• עיינו בפרק כ"ט, יח – פרק ל, כה
• מהן השאלות שמתעוררות בפס' אלו?

א. יעקב ולאה

• קראו פרק כ"ט, ל-לה, ועיינו בפרשנים הבאים:

רד"ק בראשית פרק כט פסוק לא (פרשת ויצא)

(לא) וירא ה' כי שנואה לאה – לא היה יעקב שונא אותה, אבל היה אוהב אותה, אלא לפי שהיה אוהב את רחל יותר מלאה קרא לאה שנואה, כלומר כנגד אהבתה של רחל היתה שנואה, וכן האחת אהובה והאחת שנואה (דברים כ"א ט"ו) ולפי שהית' עלובה בעיניה שלא היתה אהובה כאחותה ראה ה' בעניה ויפתח את רחמה. ובאמרו ויפתח, מלמד שהיתה עקרה וה' פתח רחמה, ורחל נשארה עקרה כמו שהיתה:

בכור שור בראשית פרק כט פסוק לא (פרשת ויצא)

(לא) כי שנואה לאה: גבי אהבתה של רחל, שאינו אוהב אותה כמו רחל, אבל "שנואה" לאו דווקא דאם כן קשי קראי אהדדי.

רבינו בחיי בראשית פרק כט פסוק לא (פרשת ויצא)

(לא) כי שנואה לאה. ח"ו שישנא יעקב את לאה, אבל יאמר עליה "שנואה" בערך רחל שהיתה אהובה ביותר. או אמר "שנואה" מרחל, והשנאה בעבור הקנאה.

• מהי הסתירה בין פס' ל לפס' לא בנוגע ליחסו של יעקב לרחל?
• כיצד מבארים הפרשנים הנ"ל פער זה? ראו גם דברי רמב"ן ורש"ר הירש.

רמב"ן בראשית פרק כט פסוק לא (פרשת ויצא)

(לא) כי שנואה לאה – הנה לאה רמתה באחותה גם ביעקב, כי אם נאמר שנהגה כבוד באביה שאחז בה והכניסה אליו ואל תמר בו, היה לה להגיד או לרמוז כי היא לאה, אף כי היתה מתנכרת כל הלילה, ולפיכך לא הכירה עד שראה אותה בבקר, ולכן שנאה יעקב. והאלהים יודע כי להנשא אל הצדיק עשתה כן ורחם עליה. וכך אמרו בבראשית רבה (עא ב) כיון שראה יעקב מעשים שרמתה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הקדוש ברוך הוא בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש. וזה טעם "וירא אלהים", כי חמל עליה שלא יעזבנה:

ויש אומרים (הרד"ק) כי שתים נשים שהאחת אהובה מאד תקרא השניה שנואה כנגדה, כמו שאמר ויאהב גם את רחל מלאה, לא ששנאה, והיתה בושה בדבר וראה אלהים את עניה:

רש"ר הירש בראשית פרק כט פסוק לא (פרשת ויצא)

(לא) לא: "כי לאה שנואה", אלא: כי שנואה לאה. השנואה שביניהן – האהובה פחות – היתה לאה. וכעין זה: "האחת אהובה והאחת שנואה" (דברים כא, טו).

יש לשים לב לכך, שהגרעין העיקרי של עם ישראל לא יצא מאותה אם, שיעקב – במדה שהתורה מגלה – בחר בה בראש וראשונה על – פי הרושם החיצוני של יופיה הגדול בלבד; הקדוש ברוך הוא לקח דוקא את העלובה והמדוכאה, ועשה אותה לאם הבנים לעמו. הן מתוך השמות, שאותה "שנואה" נתנה לבניה, אנחנו למדים, היאך דוקא בעלבונה היתה חדורה כולה מרגש אהבת בעלה, והתעלתה להעריך את ערכו המלא של תפקיד האם לייעוד האשה ואושר הנישואין, ועבור שניהם השליכה את יהבה על ה', הרואה ושומע הכל, ומשרה את שכינתו בין איש לאשה. באהבת בעלה היא ראתה את מטרתה, ובכל ילד הנולד לה, קוותה לראות נדבך נוסף לבנין היסוד של אותה אהבה; וסופה שראתה בהתגשמות תקותה. מה שלא זכתה לו הכלה והאשה, זכתה לו אם הבנים. וכך, האהבה הטהורה לבעל ולבנים, והבטחון המלא בהשגחה העליונה, הם שהיו ערכי היסוד להורתם ולידתם, גידולם וחינוכם של שבטי ישראל; שמותיהם מנציחים לעד את כל אותם הערכים והקנינים, העומדים ביסוד הבית היהודי ואושר הנישואין (עי' ישורון, כרך י' עמ' 339 וכו'). ודוקא לאה העצובה זכתה לשמחה בביתה ובנישואיה, ואילו רחל, המאושרת, נתנסתה בתוגה ובצער.

ב. יעקב ורחל

• קראו פרק ל, א-ב, – מה התמיהה שמעוררת תגובתו של יעקב?
• עיינו במקורות הבאים:

רד"ק בראשית פרק ל פסוק ב (פרשת ויצא)

(ב) אשר מנע ממך – הוא מנע ממך ולא אני… לפיכך חרה אף יעקב לפי שתלתה הכח בו ולא באל אשר לו הכח והיכולת עד עקרה ילדה שבעה, והיא אמרה "הבה לי בנים" אבל אם אמרה בקש רחמים עלי, צדקה במאמרה ולא חרה אפו בו:

רמב"ן בראשית פרק ל פסוק א (פרשת ויצא)

(א) הבה לי בנים – אמרו המפרשים (רש"י, וראב"ע) שתתפלל עלי. ואם אין מתה אנכי – לשון רש"י שמי שאין לו בנים חשוב כמת, והוא מדרש רבותינו (ב"ר עא ו). ואני תמה, אם כן למה חרה אפו ולמה אמר התחת אלהים אנכי, ושומע אל צדיקים ה'. ומה שאמר, אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ממני לא מנע, וכי הצדיקים אינן מתפללים בעד אחרים, והנה אליהו ואלישע התפללו בעד נשים נכריות (מ"א יז כא, ושם ב ד טז). ונראה שבשביל זה תפסוהו [ביקרוהו] רבותינו, אמרו בבראשית רבה (עא ז) אמר לו הקדוש ברוך הוא כך עונין את המעיקות, חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה:

• מה מקשה רמב"ן על ביאורו של רש"י לכעסו של יעקב?
• כיצד התייחסו חז"ל לתגובתו?

ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה, אבל שיתפלל עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער. דברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה. ויחר אף יעקב – שאין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים. ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו, ולכך אמר לה שאינו במקום אלהים שיפקוד העקרות על כל פנים, ואיננו חושש בדבר, כי ממנה נמנע פרי הבטן ולא ממנו, וזה ליסר אותה ולהכלימה. והנה הצדקת בראותה שלא תוכל להסמך על תפלת יעקב, שבה להתפלל על עצמה, אל שומע צעקה, וזהו וישמע אליה אלהים (להלן פסוק כב):

• כיצד מבאר רמב"ן את תגובת יעקב? על מה הקפיד? וראו עוד בהמשך דבריו.

ואולי נתקן על דעת רבותינו, כי יעקב אי אפשר שלא נתפלל על אשתו האהובה כי עקרה היא, אלא שלא נתקבלה תפלתו, ובאה עתה רחל להתעולל עליו לאמר שיתן לה בנים על כל פנים בתפלתו כי לא נופל הוא מאביו שעשה כן, ויחר אפו ואמר לה כי הדבר ביד אלהים ולא בידו, ואביו נשמעה תפלתו שהוא צדיק, ועתיד להיות לו זרע, אבל היא נמנע ממנה פרי בטן. ונכון הוא:

ג. הולדת השבטים

• עיינו בפירושו של רש"י לפס' אלו – מה היסוד המנחה את הבנת האירוע והקשיים בפס'?

רש"י בראשית פרק כט פסוק לד (פרשת ויצא)

(לד) הפעם ילוה אשי – לפי שהאמהות נביאות היו ויודעות ששנים עשר שבטים יוצאים מיעקב וארבע נשים ישא, אמרה מעתה אין לו פתחון פה עלי, שהרי נטלתי כל חלקי בבנים:

(לה) הפעם אודה – שנטלתי יותר מחלקי, מעתה יש לי להודות:

רש"י פרק ל

(יז) וישמע אלהים אל לאה – שהיתה מתאוה ומחזרתת להרבות שבטים:

יזבלני – מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עמי שיש לי בנים כנגד כל נשיו:

(כא) דינה – פירשו רבותינו שדנה לאה דין בעצמה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה:

(כד) יוסף ה' לי בן אחר – יודעת היתה בנבואה שאין יעקב עתיד להעמיד אלא שנים עשר שבטים, אמרה יהי רצון שאותו שהוא עתיד להעמיד יהא ממני, לכך לא נתפללה אלא על בן אחר:

רמב"ן בראשית פרק ל פסוק ט (פרשת ויצא)

(ט) ותרא לאה כי עמדה מלדת – לא ידעתי מה המעשה הזה ללאה, ולמה נתנה שפחתה לבעלה, והיא לא היתה עקרה שתבנה ממנה, ואין דרך הנשים להרבות נשים לבעליהן. אבל נצטרך לומר כי היו נביאות (ב"ר עב ו), יודעות שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים, ורצתה שיהיו לו רוב הבנים ממנה או משפחתה שהיא ברשותה, ולא תתגבר אחותה עליה בבנים, ולכך אמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי (ראה זוהר ויצא קנז ב), וכן יעקב בעבור זה שמע אליה, שיעמיד בנים רבים, כי ידע כן כדברי רבותינו (ב"ר סח יא):

ויתכן כי מדעתם שנתנה הארץ לזרעם, ואברהם ויצחק לא הרבו בנים, היה חפץ יעקב בנשים רבות להרבות זרעו לנחול את הארץ, כי דור רביעי ישובו הנה, ולכן רצתה ליתן לו שפחתה שלא ישא נכרית:

• מה היה קשה לרמב"ן במעשה לאה, ומהם ביאוריו לכך?

ד. סיפור הדודאים

• עיינו בפרק ל, יד-יח – מהן השאלות העולות מסיפור זה?

רמב"ן בראשית פרק ל פסוק יד – טו (פרשת ויצא)

(יד) דודאים – …ויש אומרים כי יועילו להריון. ואנכי לא ידעתי, בעבור שתולדתם קרה, אלו דבריו:

והנכון כי רצתה בהן להשתעשע ולהתענג בריחן, כי בתפלה נפקדה רחל לא בדרך הרפואות, וראובן הביא ענפי הדודאים או הפרי, והוא כדמות תפוחים, ולהם ריח טוב…

(טו) המעט קחתך את אישי – הטעם, המעט ממך שתקחי לך את אישי כאילו את אשתו ואני האמה, אף כי תעשי עצמך גברת לקחת הדודאים אשר אני מתענגת בריחן:

ויתכן שרצתה בהן לכבוד יעקב לבשם בהם יצועיו, כי דרך נשים לה, כענין שכתוב (משלי ז יז) נפתי משכבי מר ואהלות וקנמון, ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי ממני אף כי תקחי דודאי בני לפתותו בהם. ויש אומרים הדודאים עשבים, יוסיפו התאוה לנשים, נגזר מלשון עת דודים (יחזקאל טז ח), ולכן אמרה לאה המעט קחתך את אישי, כאשר הזכרתי:

ספורנו פרשת ויצא

(יד) וילך ראובן. כשראה שאמו מצטערת על שעמדה מלדת:

וימצא דודאים. מין עשב טוב הריח ומכין כלי הזרע אל התולדה, כמו שאמרו זכרונם לברכה על השום ושלכך היו אוכלים אותו בערבי שבתות. וכן היה מין הדודאים, או טוב ממנו עם הוסיפם אהבת הזווג, כאמרו שם אתן את דודי לך. הדודאים נתנו ריח, (שיר השירים ז, יג – יד). ובזה הודיענו צדקת ראובן וחכמתו עם היותו אז בן ד' או ה' שנים למרבה:

(טו) המעט קחתך את אישי. שלא היה לך להסכים שתהיי את צרתי כאמרו 'ואשה אל אחותה לא תקח לצרור' (ויקרא יח, יח):

ולקחת גם את דודאי בני. להוסיף אהבתך ושנאתו אותי:

לכן ישכב עמך הלילה. שתקדם פעולת הדודאים וסגולתם בך לפעולתם בי ולא יגיעך נזק במה שתתני לי מהם עתה כי לא יחדל מי שימצא מהם בעדי אחרי כן כל שכן בהיותם הפקר כמו שאז"ל:

(טז) אלי תבא כי שכור שכרתיך. ולא תעשה עול בזה לבטל עונת אחותי בהיות זה מדעתה ובהסכמתה. ובזה הסיפור הנראה מגונה אצל מגלי פנים בתורה [שנראה כאילו 'סוחרות' הן ביעקב חלילה] הודיענו אמנם שהיה ענין התולדה אצל האבות כמו שהיה ענינו אצל אדם ואשתו קודם חטאם כי לא היתה כוונתם בו להנאת עצמם כלל אבל היה להקים זרע בלבד לכבוד קונם ולעבודתו והודיע שבהיות כוונת האמהות רצוייה לפני האל יתברך בהשתדלותן בהכנסת הצרות וענין הדודאים נשמעה תפלתן על זה כי ראוי לצדיק שיעשה השתדלות הטבעי האפשר אצלו להשיג חפצו ועם זה יתפלל שישיג התכלית כאמרם ז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים (יבמות סד א):

וישכב עמה בלילה הוא. מדעתו בראותו זריזות לאה וטוב כוונתה בזה:

(יז) וישמע אלהים אל לאה. שהקדימה השתדלותה בזה עם תפלתה באמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי וזה היה השתדלות הראשון כשהכניסה צרתה לביתה:

(כ) זבדני אלהים אותי. נתן לי חלק וגמול על השתדלות השני בדודאים ששכר מצוה מצוה:

אותי זבד טוב. כי היה עמי חלק טוב שלא התכוונתי לשום תענוג אלא לכבודו:

(כב) ויזכור אלהים את רחל. שהשתדלה להוליד בהכניסה צרתה לביתה ובענין הדודאים:

וישמע אליה אלהים. שהתפללה אחר שעשתה שני מיני השתדלות:

• מה למד ספורנו מסיפור הדודאים על האמהות ועל יעקב?
• ומה למד ממנו גבי היחס שבין ההשתדלות לבטחון?

ה. 'ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף'

בראשית פרק ל פסוק כה (פרשת ויצא)

(כה) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָלְדָ֥ה רָחֵ֖ל אֶת־יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־לָבָ֔ן שַׁלְּחֵ֙נִי֙ וְאֵ֣לְכָ֔ה אֶל־מְקוֹמִ֖י וּלְאַרְצִֽי:

• מה השאלה המתבקשת?

רש"י בראשית פרק ל פסוק כה (פרשת ויצא)

(כה) כאשר ילדה רחל את יוסף – משנולד שטנו של עשו, שנאמר (עובדיה א יח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב:

צידה לדרך בראשית פרק ל פסוק כה (פרשת ויצא)

(כה) רש"י ד"ה כאשר ילדה רחל את יוסף. משנולד שטנו של עשו שנאמר והיה וכו'. כתב התולדות יצחק יש להקשות למה יוסף שטנו של עשו יותר משאר האחים. וי"ל שיוסף יבוא עם עשו לדין למה עשית רע לאחיך יעקב וכו' ואין לו פה להשיב שלא יוכל לומר אתה עשית רע לאחיך, אדרבה הם עשו לו רעה והוא שילם להם טובה תחת רעה ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף (לקמן מז, יב), אבל שאר בני יעקב אם יכנסו עם עשו לדין ויאמרו מדוע עשית רע לאחיך ישיב להם הלא גם אתם עשיתם רעה ליוסף אחיכם ובקשתם להורגו ומכרתם אותו מצרימה, עכ"ל. ויש מפרשים כי עשו הוא מכוכב מאדים ומזל של יוסף הוא שור וידוע שאין כח למאדים כשבא במזל שור.

חזקוני בראשית פרק ל פסוק כה (פרשת ויצא)

(כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף כלומר כאשר תמו ימי עבדותו שהרי בשבע שנים אחרונות נולדו כל השבטים. ורחל ילדה באחרונה דכתיב ורחל עקרה וכשנולד יוסף תמו י"ד שנה של ימי עבדותו לפיכך ויאמר, שלחני ואלכה וגו'. ד"א ויאמר, שלחני אבל קודם שנולד יוסף לא נטל יעקב רשות אמר שמא לא יתן לנו רשות ולא יניחנו ללכת עמו, כי ירא לאמר ישנאנה ויגרשנה לפי שהיא עקרה, תנן התם בסדר עולם אחד עשר שבטים ודינה כולם נולדו בשבע שנים כל אחד ואחד לשבעה חדשים. פי' לכל אחד ואחד ששה חדשים לעיבור ושבוע לטומאה. והכי קיי"ל יולדת לשבעה יולדת למקוטעין.

העמק דבר בראשית פרק ל פסוק כה (פרשת ויצא)

(כה) כאשר ילדה וגו'. לפי הפשט משום שעד כה היה ירא שלא יעכב לבן את רחל באשר לא זכה להוליד ממנה, וירצה להשיאה לאחר: