יציאת מצרים – השער לאמונה

ראשי פרקים:

כל ילד וכל מי שמכיר מעט את תורת ישראל יכול לראות את המרכזיות של יציאת מצרים באמונתנו. מלבד המצווה לזכור את יציאת מצרים, שעומדת כמצווה בפני עצמה, שזורה יציאת מצרים גם בכל החגים והמועדים, ובמצוות רבות שביחס אליהן נזכר שהן זכר ליציאת מצרים. לשם השוואה, נראה שיציאת מצרים תופסת מקום מרכזי הרבה יותר מן המקום שתופסת בריאת העולם באמונתנו.

הדבר מתחדד עוד יותר במעמד מתן תורה, כשהקב"ה מתגלה לעם ישראל בעשרת הדיברות הוא אומר "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – כביכול אומר לנו הקב"ה מי הוא עבורנו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". על כך כותב האבן עזרא:

"שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד למה הזכיר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ. ואני עשיתיך"[1].

ובאמת, לכאורה האמונה בבריאת העולם אמורה להיות מרכזית יותר, משום שכאשר יהודי מאמין הוא מציין בכך לכאורה את אמונתו שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם. אז מדוע נדחקה בריאת העולם מפני זיכרון יציאת מצרים?

הנקודה שבה פנה הקב"ה אלינו

ההסבר שהעניק ר' יהודה הלוי לשאלה שהציג בפני האבן עזרא נכתב בספר הכוזרי:

"אָמַר הֶחָבֵר: עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הֲשִׁיבוֹתִיךָ כַאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי. וְכֵן פָּתַח משֶׁה לְדַבֵּר עִם פַּרְעֹה כְּשֶׁאָמַר לוֹ: אֱלֹקי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: אֱלֹקי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְפֻרְסָם אֵצֶל הָאֻמּוֹת, וְכִי הִתְחַבֵּר אֲלֵיהֶם דְּבַר הָאֱלֹקים וְהִנְהִיג אוֹתָם וְעָשָׂה לָהֶם נִפְלָאוֹת, וְלֹא אָמַר: אֱלֹקי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ. וְלֹא: בּוֹרְאִי וּבוֹרַאֲךָ, וְכֵן פָּתַח אֱלֹקים דְּבָרָיו אֶל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", וְלֹא אָמַר: "אֲנִי בּוֹרֵא הָעוֹלָם וּבוֹרַאֲכֶם". וְכֵן פָּתַחְתִּי לְךָ מֶלֶךְ הַכּוּזָר כַּאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי עַל אֱמוּנָתִי, הֲשִׁיבוֹתִיךָ מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב בּוֹ וְחַיָּבִין בּוֹ כָל קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר אֶצְלָם הַמַּעֲמָד הַהוֹא בִּרְאוּת עֵינֵיהֶם וְאַחַר כֵּן הַקַּבָּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת שֶׁהִיא כְמַרְאֵה הָעָיִן"[2].

על פי ההסבר בכוזרי, הדבר שמחייב אותנו באמונה, בעבדות ה' בתורה ובמצוות, זו לא העמדה שאנחנו עומדים ומסתכלים על העולם ושואלים "מי ברא אלה", אלא הפנייה של הקב"ה אלינו. כאשר הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים – זו היתה הפנייה שבה הוא פנה אלינו, ובה התוודענו להכל. זה מה שהתברר במראית העיניים ומשם נמסר בקבלה איש מפי איש, שדומה למראית עיניים.

זה הדבר שמחייב אותנו, זאת הנקודה שבה התוודענו להכל, ולכן משם אנחנו תמיד מתחילים. אמנם אנחנו לא מסיימים שם, משום שגם להתבוננות על בריאת העולם יש אצלנו מקום ומשמעות, אך הנקודה שמחייבת אותנו היא האירוע שבו פנה הקדוש ברוך הוא אלינו.

יציאת מצרים – עדות לקשר של בורא עולם לעולמו

כאשר ניגש רמב"ן לעסוק בסוגיה הזאת, הוא לא משווה בין יציאת מצרים לבריאת העולם, אלא עוסק ביציאת מצרים בפני עצמה ומסביר את חשיבותה לאמונתנו. לדברי רמב"ן, האמונה ביציאת מצרים מנפצת את היסוד של הכפירה. הוא מציין שמאז שהתחילה עבודת הגילולים בעולם היו שלוש כפירות: היו מי שהסתכלו על העולם כעולם קדמון. גם מבין מי שהבינו שיש בורא לעולם – היו מי שכפרו בידיעת ה', וגם מתוך מי שהיו מודעים לידיעת ה' היו שכפרו בהשגחה של הקדוש ברוך הוא.

ביציאת מצרים התנפצו שלושת סוגי הכפירה הללו. כאשר הקדוש ברוך הוא בא ומוציא גוי מקרב גוי, כשהוא בוחר באומה ומוציא אותה באותות ובמופתים – קודם כל ברור שיש בורא לעולם ושהעולם לא קדמון. חוץ מזה, ברור שבורא העולם יודע מה קורה בעולמו, ועל כל אלה –  ברור שהוא משגיח על מה שקורה בעולם. וכך מסביר הרמב"ן את העדות שלנו בקיום המצוות:

"…מצות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה, כבר הודה בחידוש העולם, ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול, לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו. ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלוקיו"[3].

בכך קובע רמב"ן שיציאת מצרים מקיפה את כל יסודות האמונה שלנו. מתוך אמונה כזו ביציאת מצרים מרחיב הרמב"ן שכל חווית חיינו משתנה על ידי שעוסקים בהודאה בניסים הפרטיים שיש לאדם בכל יום מתוך ההודאה שלו בניסים הגלויים שקרו לעם ישראל ביציאת מצרים. אולי ניתן לומר שלפי הרמב"ן, יציאת מצרים לא רק מעידה על נוכחות ה' בעולם, אלא ממשיכה את הקשר שיש לקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע בעולם. את מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה.

כלומר, בריאת העולם עדיין יכולה להיות עדות למציאות ה', אבל יציאת מצרים מעידה הרבה יותר מזה. יציאת מצרים מעידה על הקשר, על מערכת היחסים שלנו. היא מעידה שהקדוש ברוך הוא לא רק ברא את העולם, אלא הוא גם יודע את העולם, הוא משגיח בעולם, הוא רוצה בעולם.

הכרת מציאות והכרת מהות

 בחיבורו על סידור התפילה מחדד האדמו"ר הזקן, שהשבוע חל יום פטירתו, את השאלה ומציג אותה בצורה חבד"ית למדנית כדרכו. לדבריו, השאלה שצריכה להישאל היא מדוע אנחנו מזכירים את נס יציאת מצרים ולא את נס בריאת העולם. אחרי הכל, בריאת העולם היא לכאורה נס גדול יותר מיציאת מצרים, משום שבריאת העולם היא נס של 'יש מאין' ואילו ניסי יציאת מצרים היו נסים של 'יש מיש'. המים הפכו לדם, והים נחצה לשניים, אך אלה ניסים שחלים על דברים שכבר קיימים בעולם.

מן השאלה הזאת יוצא האדמו"ר הזקן לחלוקה בין שני סוגי אמונה – בין אמונת אומות העולם לאמונת עם ישראל. על פי חלוקה זו – האמונה בבריאת העולם היא בגדר האמונה של אומות העולם. האמונה של יציאת מצרים זו כבר אמונת ישראל.

"והנה ידוע כי גם חסידי אמות העולם מאמינים ומשיגים בכוח הפועל אלוקי בנפעלים וקצת מהם יתפעלו מזה וישמרו ומעשות רע, ואם כן מה זה האמונה שהתייחדה לבני ישראל בלבד?"[4]

לדבריו, יש בחסידי אומות העולם מי שמאמינים שיש בורא לעולם, ושהאמונה הזאת גם גורמת להם לשפר את מעשיהם ואת המוסר שלהם. אך זו אמונה שנשארת ברמה של אמונה במציאות ה'. בלמד ולא אמונה במהותו ועצמותו. אבל עבור אמונה כזאת,  אומר האדמו"ר הזקן, הנפש האלוקית לא היתה יורדת לעולם השפל הזה. לכן הוא מבאר שהאמונה שעם ישראל התייחד בה היא האמונה בעצמות ובמהות כביכול של הקדוש ברוך הוא:

"הנה עניין ה' אלקינו ה' אחד, הוא בחינת השגת מהותו ועצמותו יתברך, מה שאין כן השגת הכוח הפועל בנפעל, אינו אלא השגת מציאותו לבד"[5].

יש הבדל בין להכיר במציאות של מישהו לבין להכיר את עצמותו ואת מהותו. על דרך המשל – אני יכול לדעת שפלוני קיים בעולם אולי אפילו פגשתי אותו ואני יודע איך שהוא נראה, אבל עדיין אני לא מכיר אותו, לא מכיר את העומק שלו ואת האישיות שלו. לא מכיר את הדברים הכמוסים יותר שנמצאים בתוכו.

לדברי האדמו"ר הזקן, אמונה בבריאת העולם היא אמנם דבר נפלא, משום שהיא אמונה במציאות ה' וככזו היא אוניברסלית ושייכת לכל העולם, אך היא לא מספקת בעבור עם ישראל בשביל זה הנשמה האלוקית שבנו לא היתה יורדת לעולם הזה, כדבריו. לעומתה, האמונה ביציאת מצרים היא כבר אמונה במהות ובעצמות. ולשם אנחנו צריכים לחתור לידיעת עצמות ומהות.

לדעתי, הדבר הזה משמעותי גם בשאר תחומי החיים שלנו. זה משמעותי בלימוד התורה שלנו – בין בלימוד סוגיות בגמרא, ובין בלימודים של אמונה ומחשבה ועבודת ה'. לפעמים אנחנו מאוד מתפעלים מידיעת מציאות – יש לי שאלה ואני רוצה לקבל עליה תשובה, וכשאני מקבל את התשובה אני שמח, כי 'עשיתי את שלי', ואני עובר הלאה. על פי דברי האדמו"ר הזקן יש משהו אחר ישנה ידיעה של מהות וידיעה זו היא ידיעה אין סופית היא מסע בתוך עולמות ותובנות ולשם עלינו לשאוף ולצעוד.

כך, למשל כשיהודי עומד מול שבת, או שיהודי נמצא בתפילה או עומד בחגים. בכל המצבים הללו – יש לחתור לידיעת עצמות ומהות שלהם. לא רק שאתה יודע שהמצב הזה קיים, ולא רק שיש לך איזשהו הסבר יפה  לדבר הזה, אלא ישנה שאיפה וצעידה לידיעה של עצמות ומהות שלו. זה איזשהו משהו שאתה מכיר אותו, זה לא משהו שמסתיים בכמה הסברים ובכמה מילים, זה איזשהו משהו של עומק שחי בתוכך.

לדברי האדמו"ר הזקן, הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בדיבור. דיבור, מעצם טבעו, אינו דבר של עצמות ומהות. כשאני מדבר – אנשים מכירים את הדברים שאני אומר ולאו דווקא מכירים את עצמותי ואת מהותי. במקום אחר מציין האדמו"ר הזקן שאומות העולם שייכים לששת ימי המעשה, שנבראו בדיבור, אך השבת – שבה הקדוש ברוך הוא נח – שייכת רק לעם ישראל. ששת ימי המעשה הם הקשר של המציאות, ושבת היא קשר של עצמות ומהות.

אכילת המצה כאמצעי להחדרת האמונה

הקשר של המהות והעצמות שנובע מיציאת מצרים בא לידי ביטוי בולט בפתיחת עשרת הדברות. עשרת הדברות נפתחו במאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[6]. האדמו"ר הזקן מציין שהדגש הוא על המילה 'אנכי'. יציאת מצרים קשורה לקשר הזה שבו הקדוש ברוך הוא כביכול נוכח מולנו. דרך יציאת מצרים אנחנו פוגשים לא רק את המציאות אלא גם את 'אנכי'.

זהו גם כל עניין המצוות שקשורות ליציאת מצרים, כמו אכילת מצה. כל עניינה של המצה הוא הצמצום והיעדר ההתפשטות היתרה. המצה היא נטו לגמרי, ללא שאור. הנטו הזה – הוא ה'אנכי'. ולכן, באכילת המצה מקבל היהודי את האמונה הזאת של עצמות ומהות. על פי מה שאני מבין, האדמו"ר הזקן מתכוון לומר שדווקא על ידי מצוות יכולה להתקיים האמונה במהות. זאת, משום שמדובר באמונה שלא מתחילה בנו.

יש אמונה שמגיעה לאחר שיהודי מתבונן בעולם וחושב מחשבות. האמונה הזאת היא אמונה אוניברסלית ששייכת גם לאומות העולם. אבל יש אמונה שלא מתחילה ממני, אלא מתחילה דווקא על ידי זה שהקב"ה בא ולקח לו גוי מקרב גוי. דווקא בכך שנתן לנו מצוות והכניס בנו את אורח החיים הזה – שם, במקום הזה, יש את התפיסה בעצמות ובמהות.

התפיסה בעצמות ומהות היא דווקא לא על ידי החוכמות שלי, לא על ידי הפילוסופיות שלי, ולא על ידי החשיבה הגבוהה שלי. יש לכל אלה מקום, כמובן, אבל  יש אמונה שהיא אמונה שגבוהה מזה. זו האמונה של יציאת מצרים.

שמעתי פעם מהרב מרדכי אוירבך משהו שלדעתי מאוד מתקשר עם הדברים. לדבריו, כאשר אנחנו אומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" – עיקר האמונה נמצא במילים "ה' אלוקינו ה' אחד", ואילו הפתיחה "שמע ישראל" היא לכאורה רק אמצעי והקדמה – הפנייה של משה לעם ישראל או של השבטים לאביהם יעקב. אם כן, מדוע גם שמע ישראל שייך כל כך לפסוק הזה עד כדי כך שזה המושג "אמירת שמע ישראל"? הסביר הרב אוירבך שזו בדיוק הנקודה שכל היכולת שלנו לגעת במעמקים האלה של "ה' אלוקינו ה' אחד" זה רק על ידי שמע ישראל.

דווקא על ידי החיבור לשמע ישראל, ולמסורת של ישראל, לתורה ולמצוות של ישראל, זוכים ל"ה' אלוקינו ה' אחד". כי, בעצם, "ה' אלוקינו ה' אחד" זה למעלה מכל תפיסה, לית מחשבה תפיסה ביה כלל. אין לנו יכולת באמת לתפוס את העצמות והמהות שהאדמו"ר הזקן מדבר עליה כאן. אבל על ידי ה'שמע ישראל', על ידי שאנחנו מחוברים לישראל ומתחילים דווקא ממקום שהוא תמים, שהוא פשוט, שהוא מקיים את המצוות, שהוא הולך בדרך ישראל, על ידי זה זוכים גם לתפיסה לא רק של בריאת העולם, אלא גם לאמונה הזאת של העצמות והמהות. וזאת האמונה שהתגלתה ונחקקה בנו ביציאת מצרים וזו האמונה המיוחדת לישראל שבעבורה ירדה הנשמה האלוקית לעולם הזה ידיעת מהות ולא רק ידיעת מציאות.

הקב"ה מתגלה גם בהשגה אישית

ר' צדוק הכהן מלובלין[7] מדבר גם הוא על "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". לדבריו, יש שני סוגים של השגות בקדוש ברוך הוא. יש השגה כללית של עם ישראל, שבה לכל אחד מהפרטים בעם ישראל יש איזושהי השגה וקישור ואמונה עם הקדוש ברוך הוא מעצם היותו חלק מעם ישראל. על גבי ההשגה הזאת, יש השגה אישית ופרטית, שנמצאת בתוך לבו של היהודי ושונה מאחד לאחד.

לדברי ר' צדוק, יש מקומות שבהם הקדוש ברוך הוא מתגלה אלינו ומציג את עצמו כ"ה' אלוקיכם", ברבים, ויש מקומות שבהם כתוב "ה' אלוקיך", ביחיד. לדבריו, דווקא בעשרת הדברות, במעמד מתן תורה שבו מתגלה הקדוש ברוך הוא לכלל ישראל, הוא מתגלה אליהם בדיבור של "אנכי ה' אלוקיך". הוא מתגלה גם בהשגה האישית, האינדיבידואלית והספציפית שיש לכל אחד ואחד. ואת השגה זאת של "ה' אלוקיך" הייחודית של כל אחד אומר ר' צדוק זכינו בה ביציאת מצרים ולכן אומר לנו הקב"ה "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", מצרים היתה מקום של כשפים, מקום שמעניק כוח לכוחות פרטיים ובכך מכחיש את נוכחות ה' בעולם וכפי מה שכל אחד זכה לצאת מהכשפים מהשקר שמכחיש את הקב"ה בעולם כך זכה להשגה שלו ב"אנכי ה' אלוקיך".

תגיות:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך