פרשת בלק היא מיוחדת במינה ומעלה שאלות רבות; לעומת שאר הפרשות, בהן המרכז הוא משה ועם ישראל ביחסם כלפי הקב"ה, בפרשת השבוע שלנו המוקד הוא בלק ובלעם ויחסם אל עם ישראל. עובדה המעוררת תמיהה, שכן לא מצאנו בתורה פרשות שהמוקד בהן הוא מבטו של עוג מלך הבשן, או אפילו של פרעה על עם ישראל, ועל כן יש לשאול ולברר מה מיוחד ביחסם של בלק ובלעם לעם ישראל ולמשה, שזכו כך לפרשה שלמה אודותם?
שאלה שנייה העולה מהפרשה היא – למה בכלל אנו זקוקים לברכותיו של אותו רשע? למה אנו נותנים משקל כל כך גדול לדבריו של בלעם הרשע?
שאלה נוספת ומהותית היא לגבי דמותו של בלעם; אנו יודעים מחז"ל שבלעם מכונה כ"בלעם הרשע", אך מתוך התבוננות קלה בפשט הפסוקים עולה לכאורה כי תגובותיו הן תגובות של צדיק המתבטל כנגד רצון ה' ופועל רק על פי מה שה' אומר לו! יתרה מזאת – דווקא דמויות הצדיקים שחז"ל משווים לבלעם – אברהם ומשה – לעיתים אינם מתבטלים כנגד רצון ה', ואף מתווכחים איתו, כגון הוויכוח של אברהם עם ה' בנוגע להחרבת סדום, ולתפילותיו הרבות של משה כנגד החלטותיו של ה' להשמיד את עם ישראל. לכן עלינו לברר מהו יסוד התנהגותו של בלעם, ולהבין מדוע הוא נקרא רשע.
בעז"ה במהלך השיחה ננסה לענות על כל השאלות האלו, ומתוכן נעמוד על עניינו של בלעם.
טוב ורע
הגמרא בברכות אומרת (ז, א):
אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו? דכתיב (שמות לג, יד) "פני ילכו והנחותי לך", אמר לו הקב"ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא?! אין! דתניא (תהילים ז, יב) "ואל זועם בכל יום" וכמה זעמו? רגע.
הקב"ה כועס ואומר למשה שיחכה ולא יפנה אליו עד שיחלוף זעם. הגמרא תמהה על התיאור הזה – וכי יש כעס לפני הקב"ה?! ומיד משיבה שאכן כן, יש רגע מסוים מאוד בו הקב"ה כועס. עוברת הגמרא ומחשבת מהו אותו הרגע שבו ה' כועס, ומציינת עובדה מפתיעה במיוחד (שם):
וזו היא רגע ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה (במדבר כד, טז) "ויודע דעת עליון".
דווקא בלעם, מכל האנשים בעולם, הוא זה שיודע דעת עליון? הגמרא תמהה על כך בעצמה – הייתכן שבלעם, שאת דעת בהמתו לא ידע, את דעת הקב"ה כן יידע?! מדייקת הגמרא שאין בלעם יודע דעת עליון, אלא הוא יודעה רק לעניין הזה ויכול לכוון לאותה שעה שה' כועס בה.
יש הרבה במה להתעמק בגמרא הזו, אך ברצוני להתמקד בניגודיות המוצבת פה בין משה לבלעם; הקב"ה אומר למשה להמתין לו עד שיעברו פנים של זעם, הוא אומר שרגע הכעס הוא לא הזמן של משה, ומסתבר שהרגע הזה הוא בדיוק הזמן של בלעם. יש פה ניגודיות מוחלטת – משה מדבר עם הקב"ה בכל עת, מלבד הרגע שבו ה' כועס, ובאותו הרגע בלעם נכנס לתמונה. אם אנחנו רוצים להבין את היחס בין משה רבינו לבין בלעם, מסתמן כי הרגע הזה של כעס ה' הוא הבסיס להבנה הזו.
הרב בעין איה במקום מסביר את הגמרא הזאת בצורה מופלאה:
שהרע הוא המעט מן המעט והמציאות בכללו הוא טוב. וחז"ל הוסיפו שגם המועט ההוא הוא לתכלית טוב. וקראוה רגע שהקב"ה כועס בה. והנה מי שהוא חכם גדול, אם הי' חסיד, ישתמש בחכמתו איך להיטיב ולהרבות פעולות הכוחות הטובים. אמנם אם יהי' איש רשע שנפשו איותה רע, יועיל בחכמתו להרע ולהרחיב חוג הכוחות הרעים, ובלעם הרשע הוא דמות הדעת המשולל מתכלית מוסרי, כ"א כולו פונה להרע, הוא בהיותו יודע ומשקיף על המציאות כולו, ויודע ג"כ ההכנות שיש בו להרע, השתדל להרחיב הענינים הרעים, וזהו לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה.
הרב רואה את הרגע של הכעס כביטוי לרע שקיים במציאות. ואילו שאר הרגעים בהם משה כן מדבר עם ה' הם ביטוי לטוב שבמציאות, ויוצא מכאן שהמציאות ברובה היא טובה, ואילו הרע הוא מעט מן המעט. המציאות היא גולמית, יש בה גם טוב וגם רע, והכישרון של בלעם, אומר הרב, היה לשים את אותו הרגע הרע במרכז ולהתמקד בו, לצבוע את המציאות ברע ולהסתכל עליה בעיניים רעות, בלעם פעל בעולם מכוח אותו הרגע של הרע, הגאונות שלו הייתה לזהות את הרגע הרע, לעשות ממנו מטעמים ולצבוע איתו את כל המציאות. לעומתו, הצדיקים פועלים הפוך – מטיבים הם ומרבים בכוחות הטובים שבמציאות.
באורות הקודש ב (מאמר רביעי, טו) הרב מרחיב את העניין יותר ומסביר שהטוב והרע הן שתי מערכות שונות, וגם שם הוא מזכיר את בלעם כאבי התאוריה של הפסימיות והייאוש, של הצביעה של העולם ברע. תפיסת העולם הזאת היא קריטית, והיא עלולה לעצב את כל המציאות.
על ידי התפשטותו של הרצון האכזרי והגס הזה (הרע), בכל סעיפיו וחיליו, רוחו הטמא נמזג על ידי כן בעצמותה של התרבות האנושית, והוה לה לכח הפועל, בנימוסיה, תיאורי חייה, אומנתה, שיריה, וכל כבודה המדומה.
הרב מתאר שהמבט הזה של בלעם לא נשאר רק בגדר של איזו מחשבה הגותית, אלא הוא יוצר מציאות שלמה של נימוסים והנהגות בין בני אדם, הוא יוצר תרבות של אומנות ושירה. כמו שכבר הזכרנו, העולם הזה הוא גולמי, יש בו טוב ויש בו רע, והכישרון של בלעם הוא לקחת את הרגע הקטן של הרוע שקיים בעולם ולנפח אותו, להפוך אותו לתרבות שלמה הסובבת סביב הרע, למציאות של יחסי אנוש בין אנשים שהשורש שלהם הוא רע. לעומתו עומד משה רבינו, שברגע הכעס אומר לו הקב"ה "הנח לי". אין זה מקומך. כי משה רבינו זה ליצור מציאות מתוך הטוב, ליצור תרבות ואנושיות מתוך הטוב.
הזיכרון והשכחה
חז"ל בהרבה מקומות אומרים שהרע הזה מתחיל מהעין. המשנה בפרקי אבות אומרת (ה, יט):
כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלושה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע.
חז"ל פה ממקדים ואומרים שהרע מתחיל מהעין. עין רעה. גם בזוהר הקדוש מוזכר כך: "כגון בלעם דאיקרי רע עין"; "ולא מסתכל במישר". ניתן לדייק מכך שהמשנה אינה מעמידה פה את אברהם מול בלעם, אלא את "תלמידיו של אברהם" כנגד "תלמידיו של בלעם" שהעניין כאן זה לא האדם הפרטי, המחשבות הפרטיות של האדם, אלא העניין זה הדרך, התפיסה הכללית של המציאות. השאלה היא איך אנו תופסים את העולם – מהרע או מהטוב, ולכן המשנה מדברת על תלמידים, כי התלמידים מייצגים את הדרך, את תפיסת העולם של רבם. עולה מהמשנה שעלינו לפתח מבט של עין טובה ולהיות מתלמידיו של אברהם, ולא חלילה להיות בעלי עין רעה שתופסים את כל המציאות מהרע, ובכך להמשיך את דרכו של בלעם ח"ו.
ברצוני ללמוד יחד את תורה נד מליקוטי מוהר"ן המדברת על רע עין. לצורך הבנת התורה הזו ובכלל את תורותיו של רבי נחמן, אקדים הקדמה:
בהרבה מתורותיו, בונה רבי נחמן מערכת שלמה של טוב הבנויה מגלגול של עניינים. דבר טוב מוביל לדבר טוב אחר, מצווה גוררת מצווה, ועל ידי כל הגלגולים הללו נבנית מערכת מלאה של טוב. כנגדה, בבחינת זה לעומת זה, קיימת מערכת של רע. לא מדובר פה על תכונה אחת טובה מול תכונה אחת רעה, אלא על מערכות שלמות שעומדות זו מול זו. הטוב מול הרע.
כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, נד):
כִּי צְרִיכִין לִשְׁמֹר מְאֹד אֶת הַזִּכָּרוֹן, שֶׁלֹּא יִפֹּל לְשִׁכְחָה, בְּחִינַת מִיתַת הַלֵּב. וְעִקַּר הַזִּכָּרוֹן הוּא לִזְכֹּר תָּמִיד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד.
רבי נחמן פותח את התורה הזאת עם שני מושגים – הזיכרון והשכחה. הזיכרון קשור לעולם הבא, והשכחה קשורה למיתת הלב.
ההתמקדות כאן היא בשתי חוויות חיים – יש חווית חיים של מיתת הלב, הרגשה כאילו הלב מת, האדם לא מוצא תכלית וטעם לשום דבר, כל החיים נמצאים במין מצב של מיתה, אין בהרגשה הזאת עולם הבא, אין שום דבר שהוא מעבר למה שהאדם פוגש ברמה ההישרדותית של החיים שלו. זו השכחה. מנגד, יש חווית חיים של זיכרון; הלב חי ופועם. החיים מלאי טעם ומשמעות. יש מעבר. העולם הבא מורגש בהחלט. הוא זוכר דברים שנמצאים מעבר אליו
רבי נחמן ממשיך בדבריו:
כְדֵי לִשְׁמֹר הַזִּכָּרוֹן הַנַּ"ל צָרִיךְ לִשְׁמֹר אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל לִבְחִינַת רַע עַיִן, לִבְחִינַת מִיתַת הַלֵּב. כִּי עִקַּר הַזִּכָּרוֹן תּוֹלֶה בָּעַיִן, בִּבְחִינַת (שמות יג): "וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ"; כִּי הַשִּׁכְחָה בָּא עַל־יְדֵי רַע עַיִן, עַל־יְדֵי מִיתַת הַלֵּב, בִּבְחִינַת (תהלים לא) "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב"... שֶׁעִקַּר הַשִּׁכְחָה, הִיא עַל־יְדֵי רַע עַיִן, שֶׁהוּא בְּחִינַת מִיתַת הַלֵּב.
השכחה, מיתת הלב, צומחת מתוך רעוּת העין. ההרגשה של החיים הכבויים, כאילו הלב לא פועם, הכל מתחיל מבחינת הרע עין.
הדברים של רבי נחמן מתיישבים עם דברי הרב זצ"ל, ומשלימים זה את זה – הרע עין זה לא עניין פרטני בודד בחיים שלי. זו פילוסופיית חיים שלמה, זו הדרך בה אדם חווה את העולם. אם תפיסת החיים של האדם היא פסימית, היא מיואשת – הלב שלו מפסיק לפעום. אדם כזה נכנס למצב של מיתת הלב. אין מה שיניע אותו לחיות. אדם כזה שכח שיש טעם, תכלית, הוא שכח שיש עולם הבא. הוא שרוי בשכחה. החיים שלו נהפכים לטכניים, הישרדותיים. אין בו משהו מעבר.
רבי נחמן מוסיף עניינים נוספים למערכת הכללית הזאת של הטוב והרע:
וְצָרִיךְ לִשְׁמֹר אֶת הָעַיִן מִכֹּחַ הַמְדַמֶּה, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא טוֹב עַיִן, צָרִיךְ לִשְׁמֹר מִזֶּה… וְהַכֹּחַ הַמְדַמֶּה בָּא עַל־יְדֵי לְשׁוֹן הָרָע.
רבי נחמן מזכיר כוח נוסף, את כוח המדמה, ומסביר שהדמיון צומח מתוך דיבורי לשון הרע. במבט ראשון הקשר הזה לא ברור, וברצוני להציע מה הקשר בין לשון הרע לדמיון – אדם שמדבר לשון הרע הוא מסתכל כל הזמן על הרע שבמציאות. הוא מחטט באחר ובוחר לדבר עליו רע. זה לא אומר בהכרח שהוא ממציא, הרי לשון הרע הוא גם על דברים שהם אמת, אבל זה מסמן שהוא בוחר להתמקד דווקא ברע שבחברו. השאלה כאן היא לא האם העולם הוא טוב או רע, שכן כאמור, העולם הוא גולמי, יש בו גם טוב וגם רע, אבל בעל הלשון הרע בא ומשרת את הרע שבמציאות, הוא מדבר עליו, מפיץ אותו ומתמקד בו. אדם כזה שמעצים את הרע, שזו העשייה שלו, אז כך גם כוח המדמה שלו; הדמיון זה הצורה בה האדם מתרגם את העולם. אנחנו רואים דברים במציאות, והדמיון יוצר לנו את התמונה השלמה, לוקח את פיסת ההווה שמולנו ויוצר בשבילנו את התמונה השלמה. ברגע שהאדם מתרגל לדבר לשון הרע אז תמיד מה שהוא יראה זה את הרע, כשזה מה שהוא מחפש, אז הדמיון שלו יתחיל לקשר כל דבר שקורה אל הרע, וממילא גם העין שלו נהיית רעה, וכך האדם יכול להתגלגל ח"ו לבחינת רע עין ולהגיע למיתת הלב, לשכחה. זאת המערכת השלילית, המערכת של בלעם. זה לקחת את העולם הגולמי – שיש בו טוב ורע – ולשרת את הרע, להתמקד בו, לדבר לשון הרע ולהטות את כוח המדמה כך שיתרגם את כל המציאות לרע, ואז כל המבט נהיה רע, מה שמביא למיתת הלב ולשכחת העולם הבא, שכחה שיש משהו מעבר לכל השליליות הזאת.
"והיה כנגן המנגן"
רבי נחמן ממשיך בדבריו ופונה לתאר את מערכת הטוב: "וּלְהַכְנִיעַ הַכֹּחַ הַמְדַמֶּה (הרע) הוּא עַל־יְדֵי בְּחִינַת יָד… וְזֶה בְּחִינַת כְּלֵי זֶמֶר שֶׁמְּנַגְּנִין בַּיָּד". הזכייה במדמה הטוב והכנעת המדמה הרע, אומר רבי נחמן, מגיעות על ידי "הנגינה ביד". הנגינה מתחילה מצליל גולמי. אם ננשוף בחליל מבלי לאטום את החורים באצבעות הידיים – יבקע מן החליל צליל פשוט, אך לא יהיה כאן ניגון או מנגינה. צליל גולמי המכיל בתוכו טוב ורע פוטנציאליים. הנגן בורר את הצלילים הטובים מתוך התו הפשוט, הגולמי בעזרת הידיים שלו, וכך הוא יוצר מנגינה. על ידי הבירור הזה אפשר להוציא את הטוב ולהפרידו מהרע. מתוך הנגינה הזאת האדם מגיע לשמחה, לחיוּת של הלב, הוא מגיע אל הטוב עין ואל הזיכרון.
הכל מתחיל מתוך המציאות הגולמית, שממש כמו הצליל הפשוט, מכילה טוב ורע ביחד, ואין בה מה שיכריע בין הטוב לבין הרע. הנקודה היא מה האדם עושה עם המציאות הזאת. בעל המנגן מברר את הצלילים הטובים כדי שייצא ניגון. הוא מברר את הטוב מתוך הרע. זה מה שעושה טוב העין, הוא רואה את הטוב, וזו בחינת הזיכרון, הזיכרון שיש משהו מעבר שבא ומכניס את המעבר הזה, את העולם הבא, אל תוך המציאות שלנו.
אצל רבי נחמן אפשר למצוא הרבה פעמים מושגים שחוזרים על עצמם. דבר זה נכון גם לגבי המושגים של הזיכרון והעין. מושגים אלו מופיעים במעשיות של רבי נחמן, במעשה בשבעת הקבצנים. הקבצן הראשון הוא עיוור, אבל הוא אינו מתואר כעיוור, אלא כאחד שלא רוצה להסתכל על כל הרע, ואחר כך בהמשך המעשייה הוא מתואר שהוא זוכר את הדבר הקדמון ביותר, הוא זוכר את השלב שהיה לפני שהעולם התהווה. לאחר המפגש עם אותו קבצן, מופיע משפט מעניין:
"חידלו עוד מלהיות עניים! שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם!"
יש פה איזו זעקה כזאת כלפי האדם שאומרת שהאדם לא צריך להיות עני – יש בתוכו אוצרות והוא צריך להשתמש בהם. ונראה מתוך המעשייה שהיכולת להשתמש באוצרות האלה מתחילה מהעין הטובה, מהזיכרון. ועל ידי התכונות הטובות האלה, שהוא זוכר, שיש לו שייכות למקומות טובים ועמוקים שהם לא מתחילים דווקא מהמפגש עם המציאות הקיימת, הוא יכול להיות במקום נפשי שהוא שב אל האוצרות שלו, שהוא חי באמת את הטוב הגנוז.
המושגים של "טוב עין" ו"רע עין" לא מכוונים להסתכלות על חצי הכוס המלאה, להסתכלות על הטוב ולא על הרע. לא זו כוונתי על אף שזה עניין חשוב בפני עצמו. הכוונה במושגים האלו היא אחרת – העולם סובל את שניהם, את הטוב והרע, ומכיל את שניהם, אך אין העניין הוא על מה אתה מסתכל. הנקודה היא, כמו שרבי נחמן מתאר, שיש זיכרון, יש איזשהו טוב גמור ועמוק, יש עולם הבא שהוא לא מתחיל מהמציאות הקיימת, אלא הוא מעבר למציאות. מתוך זה שהאדם קשור לזיכרון הזה, לטוב הזה – מתוך זה הוא יבוא ויפרש את המציאות, ככה הוא יחיה את המציאות של העולם. זה לא אומר שהאדם צריך דווקא להסתכל על הטוב ולא על הרע, דווקא יכול להיות טוב שהוא יסתכל גם על הרע, שכן הוא חלק מהמציאות הגולמית, זו עובדה, אז אפשר להסתכל עליו ויש לדעת להיזהר ממנו. העניין פה הוא מה היא התפיסה של החיים שלך, איך אתה חווה את החיים, את איזו מערכת אתה משרת בעולם. כל זה לא מתחיל מהמציאות, אלא מהזיכרון. מהמֵעֵבֶר. זה מה שכרוך בלהיות טוב עין.
אקטיביזם חיובי
יכול להיות שהפאסיביות שתיארנו בהתחלה אצל בלעם באה ממקום של התבוננות על המציאות, של הפנמה שיש טוב ויש רע במציאות, ככה זה ואין מה לנסות ולשנות. לכן נראה בפסוקים שבלעם עושה ומציית לכל מה שהקב"ה אומר לו, בגלל שהוא מתבונן ומבין שכאשר הקב"ה כועס אז יש רע, וכאשר הוא אינו כועס אז יש טוב, ולכן אין בכלל מקום להתווכח ולשנות. זה מבט פסיבי, גורלי.
בהסתמך על דבריהם של הרב קוק ורבי נחמן, ניתן לומר שהתורה רוצה להגיד לנו שהמקום של הטוב הוא לא מקום שרק מתבונן מהצד על המציאות, ומחכה לראות באיזה סטטוס היא עכשיו, טובה או רעה. המערכת הטובה מבינה שהמציאות היא גם טובה וגם רעה, יש בה הכל. ועל ידי אקטיביות טובה אפשר בעצם לברור את הטוב במציאות ולהכריע לטובתו. לא בגלל שאין רע, אלא בזכות הבחירה לשרת את הטוב, בחירה הנובעת מהזיכרון העמוק של הטוב המוחלט, מתוך הרצון ליצור טוב. לכן כשאנשים כאלה יפגשו עם הרע, הם יתווכחו איתו, הם לא יתנו לו להתנהל כך בעולם, גם אם זה אומר להתווכח אפילו עם הקב"ה – שלא ישמיד את סדום, שלא יכלה את עם ישראל. יש כאן תיאור למעשה שהטוב במהותו הוא יצרני, הוא פועל, הוא יוצר את הטוב, הוא לא רק עומד ומתבונן. הטוב הוא וודאי בטוב שלו, הוא יודע שהעולם הוא טוב, הוא יודע את זה מתוך תוכו, הוא זוכר את זה.
זה העניין של עם ישראל בפרשה – ברגע שיש את עם ישראל בעולם אז למעשה יש פה עם שיוצר את העולם כטוב. אם חלילה נדמיין את העולם בלי עם ישראל, אז בלעם וכמותו יכולים לבוא ולהגיד שהעולם הוא רע, הם יכולים להסתכל על העולם בצורה של רע עין. בכל רגע שעם ישראל קיים ממשיכה היצירה של הטוב. "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיה מג, כא). זה עם של יצירה, שפועל את הטוב. עם כזה שקיבל תורה ומקיים תורה ומצוות, עם שמלא בחסדים ואמת, יכול לגשת אל העולם הגולמי למשוך אותו אל הטוב, עם כזה יוצר מהפכה במציאות מתוך מה שהוא יודע מתוך תוכו. מתוך הזיכרון שלו. לא מתוך דברים חיצוניים שכביכול משדרים מה זה העולם הזה.
לכן הפרשה הזאת חשובה כל כך, כי אפשר להבין מתוכה שאפילו בלעם הרשע הגמור הזה, בעל הרע עין שמסתכל על העולם תמיד מהמקום השלילי, היחיד שיודע לכוון לאותו רגע בו הקב"ה כועס, אפילו הוא, כאשר הוא נפגש עִם עַם ישראל, עם שיוצר ופועל את העולם כטוב – לא נשאר לו אלא לברך. גם הוא בסופו של דבר מבין שהעולם הזה הוא טוב.
שנזכה בעז"ה להיות מתלמידיו של אברהם אבינו.