בעת כניסת עם ישראל לארץ הקודש מצווה משה את בני ישראל את ציווי ה' יתברך (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ–לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". חז"ל למדו מפסוק זה כי חיוב ברכת המזון הוא מדאורייתא (מכילתא פרשת בא, פרשה טז, ובגמרא מסכת ברכות מח, ב). אף שנאמר שם בגמרא "משה תיקן לישראל ברכת הזן", וכן "יהושע תיקן להם ברכת הארץ" ועוד; הסביר הרשב"א (ד"ה "והא דאמרינן") שהם תיקנו רק את מטבע הלשון, אולם מדאורייתא כל אחד היה רשאי לברך בסגנונו השונה, עד שבאו משה יהושע ושלמה ותקנו לשון אחידה לכולם.1 נתייחדה ברכהמ"ז מכל הברכות כולן בכך שהיא היחידה שעליה אין עוררין שמקור חיובה מהתורה.2 הרב משה צבי נריה זצ"ל הסביר שבשעת האכילה יכול האדם לשקוע בתוך קיומו והנאתו הפרטיים, ועל כן ציוונו בזה ה' יתברך שלא יסיח האדם דעתו ויזכור מי הוא הנותן לו מזון ושובע.3 על כן החשיבוה הפוסקים כמצווה נשגבת מאוד, עד שכתב מרן בשו"ע (או"ח קפג, ח): "לעניין לשאול בברכהמ"ז מפני היראה או מפני הכבוד, יש מי שאומר שדינה כתפילה".4 יש מקום לתהות על השוואת ברכהמ"ז לתפילת שמונה עשרה, שכן בתפילה חשוב האדם כעומד לפני מלך ומה הדמיון ביניהם? הסביר הרב חיים עזרא ברזל,5 שאדם האוכל כראוי ומקדש שולחנו כאכילת מזבח, יש מקום לדמותו ליושב לפני השכינה ומברך, וכראיה הביא שכל עבודת יום הפורים הנעלה היא האכילה והשתיה, ומעתה יובן כי סגולותיה של ברכהמ"ז בצידה. ספר החינוך
בימי התשובה אנו מחליטים לתקן את דרכינו, ולא לשוב וליפול באותם בורות. אולם ניסיון העבר מלמד לצערנו כי לא נמצא הבדל גדול בין הדברים עליהם התוודינו אשתקד לבין מצבנו בשנה זו. אם אלה הם פני הדברים, מהי משמעות הימים?
כבר במהלך ראש השנה אנו יודעים שלמחרת לא נהיה באותו מתח רוחני בו היינו שרויים ברגעי התפילה המרוממים, כיצד בכל זאת ניתן למשוך את הריקוד והשירה המלווים את מעמד ההמלכה אל כל ימות השנה? וכיצד קשורים הדברים לברית שבינינו לבין הקב"ה?
