אמרו עליו, על רבי אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.
פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, שהיתה נוטלת כיס דינרים בשכרה.
נטל כיס דינרים, והלך ועבר שבעה נהרות עד שבא אליה.
בשעת מעשה – הֵפיחה.
אמרה: כשם שֶפִּיחָה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלים אותו בתשובה!
הלך וישב בין שני הרים וגבעות.
אמר: הרים וגבעות, בקשו עלי רחמים!
אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה" (ישעיהו נד)
אמר: שמים וארץ, בקשו עלי רחמים!
אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה" (ישעיה נא).
אמר: חמה ולבנה, בקשו עלי רחמים!
אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם" (ישעיה לד).
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי!
הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצאה נשמתו.
יצאה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!
בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת.
ואמר רבי: לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותן, אלא שקוראים אותם: רבי![1]
קדוֹשה או קדֵשה?
שתי דמויות, בלתי נתפסות במבט ראשון, ניבטות אלינו מן הסיפור. מי הוא זה הרדוף בולמוס מיני באופן כֹה קיצוני? שמא היה זה ריקן רדוף תאווה אובססיבי, היאך אם כן מכונה הוא בסוף הסיפור "רבי אלעזר"? גם אם שב בתשובה שלמה, והתנקו לו כל כתמי חייו, מכל מקום לתואר "רבי" מהיכן זכה? תואר זה שימש בימי המשנה והתלמוד רק למי שהוסמך להוראה, ונרכש על ידי עיסוק אינטנסיבי בתורה וידיעתה, ולא השתמשו בו כלאחר יד כמצוי בימינו.[2] יתירה מכך, עוד בהיותו שטוף בתאוותיו, פותח הסיפור ומספר: "אמרו עליו על רבי אלעזר", כביכול עוסקים אנו בדמות תורנית ידועה ובעלת שם. קשה מאוד להעלות על הדעת שעל שם סופו קראוהו כך, שכן דבר זה יכול להיאמר רק על אישיות אשר בחייה זכתה למעלתה, ובתארנו אותה אנו מצביעים על אשר גילמה בחייה, אך כיצד ניתן לכנות בשם "רבי" אדם מופקר ומסואב, שאף לאחר תשובתו לא התאפשר לו לחיות תחת שמי ה'?!
גם הדמות השנייה אשר שרטטו בפנינו חז"ל, אותה פרוצה אשר מכרה את גופה לכל המרבה במחיר. לפתע פתאום, ותוך כדי הפקרת גופה, והנה רוממות א-ל בגרונה, ומחשבתה ורגשותיה אינם נתונים למעשה המיני אלא למצבו הרוחני של האדם אשר בא מרחוק לשכור את שירותיה? היאך הפכה בן רגע אותה פרוצה ל"נביאת התשובה", וכל שיש לה לומר, לאותו הֵלֶך זר אשר ביקש את חסדיה, הוא שננעלו בפניו שערי תשובה!…
סודו של פיצול אישיות רוחני
כפי הנראה לא היה אלעזר סתם ריקן ונטול ריח תורה. אפשר בהחלט שהיה שייך להווי הבית-מדרשי בדורו, אלא שהיה אישיות נפתלת ומסובכת. היה זה אדם המכיר כי שורש האמת בעולם הרוחני, ומאמין ואף מקושר לאמת זו בהרבה מנימי נפשו. אפשר שאף בשלבי הידרדרותו קשור היה לבית מדרש מסוים, ואולי ניתן היה להגדירו כשומר מצוות באופן כללי, אך היה זה מעין טיפוס, המוכר במידה כזו או אחרת לכולנו, כמי שקרוע בין זהויות שונות סותרות ומנוגדות, ומבקש ליהנות מכל העולמות גם יחד; לחטוף מלוא חופניים מתאוות העולם החומרי בשיא שפלותם מחד גיסא, בלא לוותר על ההתבשמות מעולם הרוח מאידך גיסא. דמות החיה בכפל זהויות, בלא לחוש צרימה בעולמה הכפול.[3]
אותה פרוצה אכן רחוקה הייתה מלהיות דמות חסודה, אך בטיב מסחרה ואִפיוּנֵי העולם הגברי בוודאי הבינה. היא הטיבה להבחין שלפניה נמצאת אישיות דואלית לא שגרתית. אולי אפילו סקרנית הייתה לתהות על קנקנו של אדם, שעבר בשבילה ארצות וימים. היא הבחינה בנפשו השסועה, ותפסה את שנִיוּתוֹ המורכבת; היא קלטה אדם להוט ואובססיבי, אך באותה מידה גם חצוי מבחינה רוחנית, ואינו מסוגל לזרוק את עצמו אל עומק תהום תאוות החומר. אוחז בזה, אך גם מזה אינו מסוגל להניח ידיו.
בהזדמנות אחרת, אולי הייתה מושכת בכתפיה וממשיכה בשלה, סוף סוף הרבה תימהוניים אחרים גם כן פְּקָדוּהָ, אך בחלצה עצמה מרגעי מבוכה, ניצלה את ההזדמנות, וספק בגערה ספק בחמלה, רמזה לו שאל ימשיך בשיגיונותיו, וכמין אמירה פרוידיאנית נפלט משפט מפיה: דע לך! אדם כמוך, שנדחף כל כך אל מנעמי החיים, ונסחף בגלי ים החומר, כבר אינו שייך לעולם הרוח האציל. אלעזר, כך אמרה לו, אין זו אלא הזיה. בעולם החוקיות הטבעית, אם דבר מה עזב את מקורו, שוב אין לו דרך חזרה. כיוון שאבוד אתה ממילא מעולמך הראשון, קח לך מלא חופניים מעולמך הנוכחי. חבוֹק את העולם בשתי ידיך, ולא בשמאל דוחה וימין מקרבת…
המציאות המרה במערומיה
דברים פשוטים של עין חיצונית ובוחנת זו, פילחו כמו חץ את נפשו, וחלחלו בו עד התהום. אלעזר, כל כמה שהעמיק בדירדורו, עוד שגה במחשבתו כי יש לו תקווה, ויש לו דרך חזרה. בָּטַח כי אינו אבוד לגמרי. אין אלו אלא הרפתקאות רגעיות, חוויות בנות חלוף. הוא האמין כי עמוק בין בתרי לבבו חבוי לו עדיין "רבי אלעזר". אך דווקא אותה פרוצה היא זו שפקחה את עיניו. הוא הבחין לפתע במציאות המרה וחסרת התקווה במערומיה. לראשונה השתחרר ממבטו המשוחד והמתפתל, בחן את עצמו כמשקיף מבחוץ, ותפס להיכן הדברים מגיעים באמת. הוא ראה את דמותו השחורה מוקפת חבילות חבילות של קליפות עכורות, ובראשו הִדהֵד קולה, ושב והיכה בו ללא רַחֵם: אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה…אין מקבלין אותו בתשובה!!!
הוא הבין כי חביקתו את שני העולמות אינה אלא פרי דמיונו המתעתע. לרגע משכוהו שוב כוחות האופל ברצון כהה וגס, מהרהר בדעתו שמא לתת למִקסם השווא להמשיך ולאוזקו, ובנעימות לאה להמשיך ולהידרדר במדרון החלקלק והקורץ בסתמיות מפתה כל כך. אך שמא ריח העבירה אשר שוב לא היה קוסם כמקודם, שמא צחנת החומר באפסותו הלך והתערבב במוחו עם צחנת עבירותיו, והוא שב ונזכר בטוהר עולם הרוח, באצילות מקור מחצבתו, אסף את עצמו, אימץ את כל כוחות נפשו, והחליט להתרומם, לשוב אל מקורו, לשוב ויהי מה.
הוא ידע כי עולם הרוח אינו כעולם הטבע, והיה משוכנע כי יש תשובה גם למי שהתרחק מאוד ממקורו. שלא כמו אותה פרוצה, הוא הכיר כי נפשו אינה כפופה לחוקיות הריאלית. בתוך תוכו ביקש להאמין שיש לו תיקון, אך גם היה מודע לעומק התהום בה הוא שרוי. הוא הרגיש עתה בעוצמה את הניגוד החריף שבין שפלות תאוותיו, לבין טהרת הקודש. התנגשות הניגודים שהזדקרו לפתע כמדקרות חרב בליבו הפצוע, מילאוהו מרירות וצער עמוק, כאב חודר מהול בחרדה אולי צודקת היא. שמא באמת מהתהום בה הוא נמצא, כבר אין לו תקומה. היאך יישא פניו אל הקודש לאחר שחִללו?
קרעי נשמה שסועה
אלעזר פונה לבקש כביכול עזרה מכוחות חיצוניים. אין זה ממש תהליך של תשובה, אלא קרוב יותר להיות כמין סנגוריה עצמית ובקשת רחמים: "שמים וארץ בקשו עלי רחמים", רחמים על מי שאינו יכול לשאת פניו אל על. נוח לו לאדם להרגיש חלק מהוויה גדולה ומקיפה, אשר שולטים בה אור וחושך, טוב ורע. גרגיר קטן בעולם דטרמיניסטי, המצטדק על כי נסחף במערבולת החיים, וראוי לתמיכה והבנה. הוא פונה במחשבתו לכוחות הקיום, שהרי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".[4] משוטט במחשבתו מאַיִן יבוא עזרו, מי יעזור לו לבקש רחמים על עצמו ולהתרומם. קשה לו לפנות בתפילה ישירה, שכן תהום גדולה מדי מפרידה בין שְחור נפשו לצְחור הקודש…
מתוך סבכי נפשו המשוטטת ומבקשת ישועה, צצים ועולים המון אותיות ומילים, וכמו מצטרפות לאותם פסוקים, גרסת ינקותו. פסוקים שבעברו היה ממשש ומגפף בחיבה, כמעט כמו את בת אל נכר בעת שִגְיונו. אך הפסוקים שוב אינם מחייכים אליו, אלא דומים יותר כמבכים את כאבו, ונדים לו ראשם בזעף ובחוסר אונים כאונו. נדמים בעיניו כעוברים לפניו בסך בזה אחר זה, ומפליטים ואומרים: ראה, לא גדול כוחנו מכוחך. גם אנו ברואי א-ל, וכחומר ביד היוצר. "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינָה", "כי שמים כעשן נמְלחו והארץ כבגד תִבְלה", "וחפרה הלבנה ובושה החמה", "ונָמקו כל צבא השמים". כך צצים ועולים לנגד עיניו כל אותם דברי נבואה המאפסים את כוחם של אֵלֵי הטבע, אל מול כוחו של האחד. הרי יודע הוא כי הם אינם אלא השתקפותו של בורא עולם, ולא יעזרוהו כל המונם.
לרגע הוא מתעשת, וכמו שוב הוצָת אור עיניו, הלא "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם",[5] וגם בשיא שפלותו עדיין יש תקווה. הוא שב ומרים ראשו ועיניו בכמיהה, ביודעו כי בו תלוי הדבר, אך זיכרון נשמתו אשר ניתנה בו טהורה, שוב מטילו בסער אל ביב השופכין בהן כוסתה, וכאילו עומד לדעוך הזיק אשר הוצת, והוא שב ומתמלא חרדה כמו גם סלידה ובושה עמוקה. הוא משפיל את עיניו, מרכין ראשו בין ברכיו, כמתבונן באותו מקור אשר השחית, או אולי כמבקש לחזור אל ירחי קדם בטהרת עוּבָּריותו.
בשארית כוחות נשמתו הגדולה אשר כמעט והידרדרה אל צול הנשייה, הוא אוסף את כל שביבי אש תורתו העמומים, הוא מלקט אחת לאחת את כל גחלי נשמתו הרדומים, וכמו פורצת מאליה מעמקי נשמתו התפרצות עצומה בוקעת כליות ולב. לא בכי מבוקר מתוך התבוננות ומחשבה, אלא קול געייה בהמי, מעִמקי עמקים של נפש מיוסרת, הֶמיָה פנימית מתפרצת, ובהיקרעות נשמתו בין הרגשת עומק שפלותה אל מול גודל טהרתה, הוא מחזיר את נשמתו השסועה לגנזי מרומים. וכאילו אך לזה ציפו כל צבא מרום, וכאשר גם המלאך המשטין סתם פיו ויידום, כמו נשלחה פיסת יד לקבל את בנה האובד באהבה, וכרוז משמים הכריז: "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!"[6]
***
רבי אלעזר בן דורדיא זומן לחיי עולם הבא, אך אנו חיים כאן עלי אדמות. דומני שלא אטעה אם אומר, שאת דמותו הסבוכה קשה וגם קל לנו להכיל בעת ובעונה אחת. כה רחוקים אנו, אך פעמים רבות גם כה קרובים. יש בכולנו מישורי חיים בהם אנו מרגישים שסעים וכפל זהויות; שאיפות גבוהות וערגה נשמתית בצד רצונות נמוכים, התפרצויות יצריות ומעידות. קלסתרון טראגי של דמות קיצונית מלמדנו על הצורך האקוטי לשאת גווני ביניים, וללמוד כיצד לחיות בהרמוניה את הפן הרוחני שבנו בד בבד עם הפן היצרי העוטף אותנו. מארג הכוחות הגבוהים והנמוכים שבנו הם חלק ממהותנו האנושית. זוהי היצירה המיוחדת הנקראת אדם, ועליה מוטלת המשימה שאין לאף יצור אחר בעולם; ליצור מסכת שלמה של חיי גוף ונפש מאוזנים והרמוניים.
להשלמת הדיון אצרף הערות מתחום חקר הנפש ששלחה לי ידידה, דר' קרן גואטה, לה שלחתי את המאמר. דר' קרן היא מרצה לקרימינולוגיה באונ' בר אילן, קרימינולוגית קלינית, וחוקרת את תופעת הזנות. דבריה המאלפים מאירים זוויות נוספות, ומעלים תובנות נוספות מדברי חז"ל:
לא אכנס לניתוח ואבחון הדמות המדוברת, שכן זה יהיה יומרני וחסר בסיס מספיק, אך בהחלט ניתן לומר שמוכרת לנו הפרעה נפשית בתחום המיני, בה קיים קרע בין חלקי הנפש, ופגיעה בקשר המודע של האדם אל המציאות הפיזית או התחושתית שלו. בעל הפרעה זו הוא למעשה בעל מספר זהויות הנוגדות זו לזו ואינן מודעות זו לזו. לענ"ד קיים ערך גדול בעיסוק בסיפור, בשל יכולתו לתרום במספר מישורים:
א. בני נוער מוצאים את עצמם פעמים רבות נפעמים ומובכים מול מורכבותה של אישיותם. גיל הנעורים מתאפיין במעבר מחשיבה דיכוטומית של שחור ולבן, לחשיבה שיכולה לשאת עמימות ולהכיל מצבי אינטגרציה. לכל אחד מאתנו יש צדדים אפלים לצד צדדים מוארים, ואין טוב מהסיפור הזה להמחיש את מורכבות הנפש של כל אחד ואחת מאתנו. על יצר המוות ויצר החיים שבה, על הרסנות ועל יכולת בנייה וצמיחה אשר יכולים לדור בכפיפה אחת. ככזה, הסיפור יכול להיות נקודה מוצא מצוינת לדיבור על נִרמוּל של צרכים מיניים, והדרך הנכונה לעדן ולנתב אותם.
ב. הסיפור יכול ללמד שיעור חשוב גם בהתייחסות אנושית לאחר. בן דורדיא מתייחס לזונה כאל אובייקט וכלי לסיפוק צרכיו, ולא כאל סובייקט בן אנוש חושב ומרגיש, זהו מנגנון המכונה "אובייקטיפיקציה" או גם "ראיפיקציה" (באנגלית: Reification, מהמילה הלטינית res – חפץ, דבר). במנגנון שלילי זה משתמשים צרכני מין המוחקים בגסות את אישיותה של הזונה ולכן מבחינתם הכל מותר. עיון מדוקדק בתוכן הסיפור מגלה כי דווקא ה"שיקוף" שעושה לו אותה זונה, הוא זה שבסופו של דבר הופך את בן דורדיא לאדם חושב ומרגיש! זו הזדמנות לדיבור לא רק על הפסול שבצרכנות מין הנמצאת בקצה הסקלה של ההתנהגות האנושית, אלא בעצם על כל הפיכה של אדם אחר לאובייקט תוך מחיקת אישיותו. כולנו מסוגלים לראות את עצמנו כפועלים כך במגוון מצבים.
ג. הסיפור מעורר לשאלת המניע והדחף הבלתי נלאה של בן דורדיא. ישנם מחקרים המצביעים על משאלות כמוסות המצויות בכולנו, ומבוססות על רצון לשחזר מצבים ראשוניים ינקותיים, בהם כל אי נוחות או מצוקה הוסרה על ידי אובייקט חיצוני, והחזירה אותנו למצב של הומיאסטיזיס נפשי – שיווי משקל ותחושה של מלאות ושלווה. לדוגמה: תינוק רעב וחסר מנוח מקבל אוכל מאמו, וחווה את העולם כמושלם. כמיהה זו לאובייקט חיצוני, עשויה להתגלגל אחר כך בצורה של כסף, כוח, מיניות וכדו', שאנו רוצים שיופיע ו"יארגן" את חיינו. פעמים משאלה זו ממשיכה ללוות אותנו כל חיינו.[7] זוהי כמובן משאלה כוזבת. דחף זה איננו יודע שובע, וגם כשאנו חוזרים בכפייתיות ומשיגים שוב ושוב את האובייקט הנכסף, לאחר זמן אנו חשים שוב אי נוחות, ורודפים אחר אובייקט אחר, וכמהים שישוב ויארגן את חיינו וישרה עלינו שלווה ונינוחות כפי שחשנו באותם מצבים ראשוניים. משאלה זו מופיעה אצל כל אחד במינון כזה או אחר. אצל בן דורדיא המסע העיקש והכפייתי מלמד על משאלה לאובייקט שהתגלגלה בצורת מיניות. ככל שאנו מתבגרים אנו למדים, שהאושר מתחיל בנו, ורק אנו יכולים לשחרר את עצמנו מהכפייתיות ומהפנטזיה שיש גורם חיצוני שיתקן את דרכנו, ויעלה אותנו על דרך המלך. הבנה זו שאין דבר חיצוני שישחרר אותנו, וכי החירות תלויה בנו היא הבנה קיומית כואבת וטראגית, אך בה במידה היא חבלי לידה של אדם בוגר, אחראי ומודע למעשיו. הסיפור מדגים תהליך פנימי זה בצורה יפה.
[1] מסכת עבודה זרה דף יז, א בעיבוד קל.
[2] ראו ר' נתן מרומי בספרו ה"ערוך" בערך "אביי" בשם הגאונים, ורש"י למסכת כתובות דף מג, ב ד"ה ר' זירא. תמיהתו של רבי "ולא עוד אלא שקורין אותם רבי" נובעת לענ"ד בשל המרחק שבין אישיותו לידיעותיו. יש שפירשו שֶכּונָה רבי משום שלימדנו הלכה חשובה בהלכות תשובה, אך זה נראה דרך דרש.
[3] ראו במסכת מנחות דף מד, א בסיפור דומה מאוד אודות תלמידו של רבי חייא, שהיה זהיר מאוד במצוות ציצית. ראו עוד במסכת ברכות דף כב, א באחד שתבע אשה לדבר עבירה, ורק העדר מקווה לטבילת בעלי קרי מנעו, וכיוצ"ב בתלמוד ירושלמי ברכות פ"ג ה"ד מעשה בשומר כרמים שבא ליזקק לאשת איש, ועד שהיו מתקינים להם מקום טבילה עברו עוברים ושבים ובטלה עבירה. ראו עוד ב'שיחות מוסר' לגר"ח שמולביץ זצ"ל, שנת תשל"א, שיחה טז, ושיחה כח, שעמד על שניוּת מוזרה זו בסתרי לב האדם.
[4] תלמוד בבלי דף ה, ב.
[5] משלי כ, כז.
[6] לוז העניין שמעתי לפני שנים רבות מהרב יהודה עמיטל זצ"ל.
[7] בספרו צילו של האובייקט (הוצ' דביר, 2000), דן הפסיכואנליטיקאי האנגלי כריסטופר בּוּלַס, באופן שבו הסובייקט האנושי רושם את חוויותיו המוקדמות של האובייקט. רושם זה הוא צלו של אובייקט המוטל על האני, ומותיר את עקבותיו במבוגר.